דוד קלינמן / עמ' 188-189

היינו בתקופת המעבר שבין כיתה ז' לכיתה ח'. יום ראשון ללימודים אחרי מנוחה של חדשיים, מנוחה מבית הספר, משעורים וממורים. בין רחיצה אחת בים לשנייה שמענו שיהיה לנו מורה חדש.
לא אומר שחיכינו בכליון עינים להתחלת הלימודים, (כאלה היינו, מה אפשר לעשות...).
אולם מין סקרנות משונה תקפתנו לקראת הפגישה עם המורה החדש. וכרגיל: אהלן יוסקה!, מה שלומך שמוליק! איך בילית שרוליק!? וכיוצא באלה קריאות נשמעות בשער הפרוץ של ביה''ס.
ולכל אחד יש מה לאמר ומה לספר, והתמונה אף היא מוכרת: קבוצות בנים ובנות מתרכזות כל אחת לעצמה בפינה אחרת בחצר ביה''ס. לפתע השלך הס. הכל השתתקו. כל העינים מופנות לעבר בנין ביה''ס ממנו יצא זה עתה המורה החדש. הנה הוא בכבודו ובעצמו.
כבר ברגע הראשון החלו להרקם בינינו תכניות מתכניות שונות.
''איך נשגע אותו!'' ''איך נסדר אותו!'' וכו'. החברה'מנים שבינינו ודאי רקמו כבר את תכניותיהם לפרטי פרטים... תכניות מתכניות שונות...
האמת ניתנה להאמר, רושם רב לא עשה עלינו המורה בפגישה ראשונה זו. פדחת דלת שער עם נטייה רצינית לקרחת; עינים בולטות במקצת; אף מחודד ופה די רחב, שעם כל חיוך ניכר בו המאמץ להשאר סגור עד כמה שאפשר, על מנת להסתיר שינים קטנות ולא יפות ביותר.
באמירת השלום שלו ביטא את ה''למד'' בצורה עילגת ומעוררת גיחוך.
חיים ! זהו שמו בישראל. ואילו אנו, התלמידים, הדבקנו לו מיד כינוי נוסף המבטא כהלכה את כל התכונות שהזכרתי כבר, וכיוצא באלה שלא פורטו. אשתו תמר בלטה במיוחד בשתיים; בצמתה הארוכה שהיתה סדורה על הראש כעטרת, ובקומתה הקטנה.
שניהם עברו בין קבוצות התלמידים וערכו מעין ביקורת ראשונה על אלה העתידים להיות תלמידיהם.
השעור הראשון. ישבנו בכיתה וחיכינו לבואו של המורה. משום מה התמהמה לבוא. שכן תפקידו כמנהל נוסף על היותו מחנך כיתה ח', הטיל עליו חובות נוספים, אשר מנעו ממנו כניסה במועד לכיתה. חלפו חמש דקות נוספות והמורה החדש הופיע בכיתתנו.
ודאי חושבים אתם שהכינונו לו הפתעות, כגון דלי מים, או סמרטוט רטוב, מטאטא נופל או כיוצא באלה מעשי קונדס? לא. שום דבר. כל ה''גיבורים'' וה''חברהמנים'' למיניהם הצטמקו פתאום כאילו לא היו. הכל ישבו ופחדו לפצות פה...
המורה אמר ''שלום'' בשנית, ודווקא תוך הדגשת ה''למד'' המעוררת צחוק. אלא שעתה נעלם צחוקנו כלא היה. פה ושם ניסה עוד מישהו להעלות חיוך על דל שפתיו, אולם הוא נמוג עם מבטו הראשון של המורה אשר כוון אליו.
בלבו חשב כל אחד מאיתנו בערך כך: הרי עומד כאן מורה שאינו מכיר אותי, מורה אשר עדיין אינו יודע שאני חלש בחשבון, שאינני יודע היסטוריה ושקיבלתי בלתי מספיק בגאוגרפיה. על כן אשתדל לעשות רושם טוב, אלמד כהלכה ואהיה תלמיד טוב.
השעור הראשון נגמר. החברה פרצו החוצה. כל אחד היה לו שוב מה לאמר. זה משבח, זה מהלל, זה מפאר וזה מקלס. בלטו במיוחד ה''צעקנים הגדולים'' שצעקו ורעשו כאילו ביצעו זה עתה מעשה גבורה יוצא מגדר הרגיל. והאמת, שכל התנפחותם והתנשאותם לא הועילה להם למחות את חרפתם הגדולה בעת השעור, שהיו כל כך קטנים, כל כך עלובים.
אחרי השעור הראשון בא השני, ואחריו השלישי, השעות הפכו לימים, הימים לשבועות והשבועות לחדשים. מכל התכניות המפוצצות לא נשאר ולא כלום. למדנו, הכינונו שעורים והזענו... אוף! הזענו!

מחזור ו' תש''ד