יעקב ארליך / עמ' 259-261

בשנת 1936 עליתי לארץ בקבוצות הראשונות של עליית הנוער מגרמניה, שאורגנה ע''י הנרייטה סולד ז''ל. גרתי עם הורי בברלין והייתי חבר בתנועת הנוער הציונית עקיבא. כאשר שליחי ארץ ישראל סיפרו לנו על האפשרות שניתנת לצעירים לעלות במסגרת עליית הנוער, ביקשתי מהורי שירשו לי להצטרף לקבוצת העולים. קשה היתה להורי הפרידה מבנם הבכור, אך הם נתנו לי את הסכמתם וברכתם לדרכי החדשה. יתר על כן, הם ראו בי את ראשון העולים במשפחה. מתוך תקווה שבקרוב יזכו גם הם לעזוב את ארץ הדמים ולבוא להשתקע בארץ.
בבואי לארץ שלחו אותי לקיבוץ נען. התרגלתי מהר למקומי החדש, התאקלמתי בקיבוץ, למדתי ברצון את העבודה בשדה, ולא עברו ימים מרובים וידי העדינות שעד כה לא ידעו עבודה פיזית מהי למדו להשתמש במעדר וטוריה כידי חקלאי מנוסה. עבדתי בפרדס ובכל עבודות השדה, אבל יותר מכל עבודה אחרת משכה אותי הרפת. לאחר שהייה של חדשים אחדים בקיבוץ עברתי למושב עטרות שבקרבת ירושלים. עבדתי והתגוררתי אצל המתיישב הותיק, הח' אולשה. כאן במשק המושבי ניתנה לי כל האפשרות להתמסר לעבודה ברפת כאוות נפשי. לפני זריחת השמש, עוד נוצצו הכוכבים בשמים, קמתי ורצתי ישר לרפת. לא אשכח את הפרה חמודה שעליה למדתי את מלאכת החליבה. והחבר אולשה, בסבלנות אבהית, לימד אותי את המלאכה.
- שב, חביבי, כאן על השרפרף, בצד ימין, החזק את הדלי בין רגליך בכפיפות, קח מעט מים והרטב את פיטמות הפרה, אל תפחד, אחוז בפיטמה בכל אצבעותיך... בכוונה נתתי לך את חמודה, היא לא צעירה ביותר, אבל היא פרה טובה, שקטה, אהוב אותה והיא תגמול לך באהבה. כך, בעדינות, לימד אותי אולשה להתהלך עם הפרה. וכאשר ראה שאני לומד מהר את המלאכה, גם חלק לי מחמאה: אני מבטיחך שתצא מכאן רפתן סוג א'.
שנתיים הייתי בעטרות, חלבתי הרבה פרות, מהן שקטות, מהן סרבניות והשתלטתי על כולן. עד שיום אחד נתחשק לי להחליף את העבודה ועזבתי את עטרות.
המאורעות היו בעיצומם. לא עבר יום בלי התנקשויות מצד הערבים בישובים עבריים שונים ואמרתי: בשעה זו לא די להיות רפתן. עלי לקחת חלק פעיל בהגנת הישוב והייתי לנוטר. ברובה ביד התהלכתי, שמרתי על פועלים יהודים בפרדסים. כעבור זמן מה עזבתי את הנוטרות ועברתי לחדרה. כאן מצאתי עבודה בכריתת עצי אקליפטוס, שבזמנו נטעו כדי להדביר את הקדחת. מטבעו של עץ האקליפטוס שהוא מתפשט יתר על המידה ומדי פעם בפעם יש צורך לכרות חלק מענפיו. זמן רב לא המשכתי בעבודה זו, כי הרפת משכה אותי ושוב התחלתי לחלוב פרות.
יום אחד, חדשים מספר לפני פרוץ מלחמת עולם השנייה, זכיתי בהפתעה נעימה מאוד: אחי הצעיר ממני הגיע לארץ, אף הוא עלה בעליית הנוער. מעתה היינו שניים. שוב לא הרגשתי את עצמי בודד. ספטמבר 1939. גייסות היטלר ימח שמו פולשים לפולין, וזה האות להתחלת מלחמת העולם השנייה, האיומה שבמלחמות, וביחוד לעם היהודי. כרבים בישוב התגייסתי לצבא הבריטי. קיוויתי שעם בוא הנצחון אגיע לברלין ועוד אמצא את הורי בחיים. אך לדאבון לבי תקווה זו לא נתמלאה. כחייל הבריגדה העברית נלחמתי בחזית האיטלקית, חזרתי לארץ והשתקעתי בירושלים.
התחיל המאבק הקשה של הישוב עם הממשלה הבריטית העויינת שנסתיים עם כינונה של מדינת ישראל. מיד התגייסתי לצבא ההגנה לישראל, השתתפתי בקרבות ונפצעתי קשה. חצי שנה ארכה החלמתי, וכאשר יכולתי לחזור לעבודה נקלעתי בתוקף נסיבות שונות לעיר ולעבודות עירוניות. החיים בעיר והעבודה בה היו לי לזרא, אך במשך שנים לא מצאתי הזדמנות לעבור לכפר, עד שההסתדרות הכריזה על התנועה ''מן העיר אל הכפר''. הייתי בין הראשונים שהצטרפתי לתנועה זו. נטשתי את העיר וחמודותיה, לקחתי את רעייתי ושני ילדי הנחמדים והמטלטלין שהיו לנו ועברנו להתיישב במושב צופית.
השנים הראשונות לא היו קלות כל עיקר. המשק היה צעיר ודרש השקעות. נאלצתי איפוא לעבוד רוב הימים בחוץ כדי לחסוך קצת כסף, והערבים ושעות הפנאי הקדשתי לבניית המשק. שוב חזרתי לענף האהוב עלי - הרפת. גדול היה אושרי כאשר יכולתי לרכוש עגלה ועוד עגלה, אך לצערי נאלצתי לנטוש את הרפת, ולהתמסר לענפים אחרים, כמו ירקות ופרדס. גם הלול הנחיל לא מעט אכזבות, אך אני נאחז בו, שיהיה לפחות ענף אחד של בעלי חיים במשק. וכיום בסכמי את דרכי, מאותו יום שעזבתי את בית הורי בברלין הנאצית, וכל השנים שחייתי בארץ והשלבים שעברתי בה: נען, עטרות, נוטרות, חדרה, הצבא הבריטי, החזית באיטליה, החזרה לארץ והישיבה בירושלים, מלחמת השיחרור ועד להצטרפותי לצופית, הריני בא למסקנה שחרף הסבל הרב שנפל בחלקי, הרי היתה דרכי ברוכת עשייה וחלומות, ואם זכיתי להיות חקלאי עומד ברשות עצמי במדינת ישראל העצמאית - דובבות שפתי הודייה שהגעתי לכך ותפילה שימים רבים נזכה כולנו להמשיך ולבנות את ביתנו - כפרנו.