ציפורה מרגולין (ירקוני) / עמ' 192-193

כבוגרת מחזור א' של בית הספר, אנסה לכתוב מילים מספר על תקופת היותי תלמידה. 32 שנים מאז עלו ראשוני המתיישבים על הקרקע במושב צופית. בנייני המגורים כבר עמדו על תלם, אולם בנין ציבורי טרם היה במקום. הבניין הציבורי הראשון שנבנה היה ביה''ס. לפני כן, למדנו באחד הבתים הפרטיים (כיום משפחת גובר), בחדר אחד היה גן הילדים, בשני למדו כיתות א' ו-ב'. כשעברו לבנין ביה''ס, למדו כיתות אחדות בחדר אחד. וזה מחוסר תקציב לבית הספר שהכפר התלבט בו.
חושבתני שבתקופה זאת היא אחת התקופות היפות ביותר בחיי.
באופן מיוחד נחרתה בזיכרוני האווירה המיוחדת ששררה בבית הספר באותם הימים, אווירה שלא הייתה מיוחדת לבית הספר דווקא, אלא המושב כולו היה שרוי בה. אווירה של חדוות יצירה, המציינת כל התיישבות חדשה.
אז לא היו בבית הספר עובדים שטיפלו בגינה או בחצר: אנו הילדים יחד עם המורים עשינו הכל. הכנו את ביה''ס לגן פורח. הרגשתי היא, שאם נשאר בי או במי שהוא מחבריי נטייה לטיפוח גינת נוי ע''י הבית ותחושה לסדר וניקיון, הרי יש לזקוף זאת לזכות ביה''ס שהחדיר בנו צורך זה. גם שיעורי המלאכה וההתעמלות נלמדו במשותף לכל התלמידים. שיעורי התעמלות ניתנו לנו פעמיים בשבוע ע''י מדריך הקיבוץ גבעת השומר. הוא נהג לבוא אחה''צ והדריך את כל הכיתות יחד. שיעורים אלה לא הצטמצמו בספורט בלבד: היינו יוצאים עמו בשבתות לטיולים ולמחנות וגם עורכים משחקי לילה.
אין אני מתכוננת להאריך בזיכרונות כי תקצר היריעה מלהכיל הכל.
לסיום אומר רק שנעים לי במיוחד כבוגרת המוסד, שגם בני נמנה על חניכיו, לראות את ביה''ס על כל השכלולים שבו, ולשמוח בשמחתם של אלה הנהנים מכל זה. שהרי כל אותם הדברים היפים שלא ניתנו לנו מחוסר תקציב, ניתנים היום לבנינו - חניכי המוסד.
לא אתכחש לאמת ואומר שבגבולות האפשרויות דאז, עשו הורינו כל שביכולתם ולמעלה מיכולתם לחינוך ילדיהם, אפילו תזמורת מנדולינות וגיטרות יזמו, ובמאמצים רבים הביאו מורה שילמדנו לנגן, והתזמורת לא הכזיבה. לא אחת השתתפה בהופעות בבית העם, ואפילו אל מחוץ למושב הגיעה.
זכורים לי דבריו של מנהל ביה''ס נפתלי נאור ז''ל בעת שניטעו חמשת האורנים הראשונים בחורשת ביה''ס: ''זאת תהא התחלה להמשך נטיעת חורשה, וברבות הימים יטיילו בצלם סבים וסבתות ונכדיהם''.
דבריו העלות בת צחוק על שפתינו ונראו כחלום. והנה חלפו השנים והחלום היה למציאות.