אמי ז''ל, חיה גינזבורג-נהגה לספר את ''זיכרונות'' הילדות שלי. אחד מהם התרחש בהיותי בן שלוש - ארבע.

הרקע לאפיזודה שתתואר להלן הוא הסיפור על הרפת של שכננו, אברהם גובר, אביהם של עדנה, מליק וצביקה גובר, כך נקרא בפי כולנו. ברפת שלו היה גם פר. אל הפר היו מביאים את הפרות המיוחמות והפר נהג כדרך הטבע. אנחנו הילדים חזינו במעשיו ואלה היו שעורים בחינוך מיני.

יום אחד פניתי לאמי ושאלתי אותה בתמימות ילדותית, ''מי הוא הפר של האישות? '' אמי במבוכתה התמהמה בתשובתה. ובינתיים מצאתי בעצמי את ה''תשובה'' הנאותה וקראתי בשמחה, אה, אני יודע, ד''ר ליבמן, כל האישות בהריון הולכות אליו!''

בימים ההם שימש ד''ר ליבמן כרופא במרפאת צופית. הוא היה רווק. אני, במוחי הקודח, הגעתי למסקנה הנ''ל. תשובתי ''התגלגלה'' בצופית והגיע גם לאוזניו של הרופא הצעיר. הוא, כאחד הגברים, קבל זאת כמחמאה.

עברו שנים רבות ובתקופה מסוימת בשנות ה-50, שימשתי כרכז סניף הנוער העובד בנתניה. היה עלי לארגן טיול ולשם כך הייתי זקוק , בין השאר, לאישורו של הרופא המחוזי. הגעתי למשרדו של הרופא שהיה לא אחר מאשר ד''ר ליבמן שמונה שנים רבו לפני כן כרופא מחוזי בנתניה..

הפקידה אמרה לי שהוא עסוק ולא יוכל לקבלני. בקשתי שתיתן לו פתק אישי ובו כתבתי: ''אני הילד שקבע מי הוא הפר של האישות בצופית''.

למותר לציין ,שקבלתי מיד את האישור המבוקש.

אליק שגיא -גינזבורג