ישראל זומר / עמ' 222 - 224

בניגוד לחלוצים אחרים בשנות העשרים הראשונות, אשר הוריהם התנגדו לעלייתם ארצה, גילו הורי הבנה, כאשר הצטרפתי בשנת 1924 לתנועת ''החלוץ''. הייתי הראשון בעיירתי שקיבלתי סרטיפיקט ומנמל קונסטנצה אשר ברומניה עליתי ארצה עם עוד 300 עולים, רובם חלוצים. שיחק מזלי וביום בואי ארצה נלקחתי עם עוד חלוצים אחדים שהגיעו איתי באותה אניה לעבודה בבנימינה.בעגלה רתומה לסוסים הובאנו לבנימינה. הובאתי להלל הכהן (בנו של הסופר והעסקן הציוני הידוע מרדכי בן הלל הכהן) ובביתו לנתי את לילי הראשון בארץ ישראל. בעצם היה זה חצי לילה, כי עם האשמורת השלישית, בשעה שלוש, העירו אותי ויצאתי ליום עבודתי הראשון. צורפתי לקבוצת פועלים שקראו לה הולנדיה ועבדתי כשבועיים בהורדת עלי טבק.

כעולה חדש זכיתי לטיפול מיוחד מצד יתושי המקום וכעבור שבועיים להמצאי בבנימינה הספיקו להדביקני בקדחת עד כי נפלתי למשכב ונאלצתי להפסיק את העבודה. משקמתי מחליי לא רציתי להישאר בבנימינה, לקחתי את מזוודתי הקטנה ועברתי למסחה. הצטרפתי לקבוצה שעבדה בטבק (שוב טבק!) וזמן מה עבדתי יחד אתם. כנראה שחיידקי הקדחת קיננו כבר בגופי וכעבור זמן מה חליתי שוב, חומי עלה עד ל-40 מעלות, וחברי הקבוצה שכרו עגלון ערבי שיביא אותי לטבריה, לבית החולים שווייצר. באמצע הלילה הוזעק העגלון שהביא נופשים מטבריה למסחה לקחת אותי לטבריה, אחד מחברי הקבוצה, גימפל, ליווה אותי באישון לילה יצאנו לדרך. איתרע מזלנו ובדרך התנפלו עלינו בדואים מזוינים שדרשו מהנוסעים פדיון נפש. העגלון נכנס למשא ומתן והעניין נגמר בסכום כסף שמסר להם.

בבוקר הגענו לבית החולים. לרוע מזלי לא היה אף מקום פנוי ולא הייתה ברירה אלא להעביר אותי לצפת, לבית חולים הדסה. לאחר כמה ימי טיפול בבית החולים וחרף כל התרופות והזריקות שקיבלתי לא ירד החום, הגיעו הרופאים ברגר וגרין לידי מסקנה כי נוסף לקדחת יש עוד איזו מחלה סמויה ועלי להנתח. באותו בית חולים עבדה אחות, שבמקרה גם שמה היה זומר, ובזכות שם המשפחה המשותף התיידדנו והיא טיפלה בי במסירות רבה. היא רמזה לי לא להסכים לעבור ניתוח. שמעתי לעצתה וכעבור זמן מה הבראתי בלי ניתוח. חזרתי למסחה ושם חזרתי לעבוד בטבק עד לסוף העונה. משכלתה העבודה חזרתי לחיפה. עבדתי זמן מה בהובלת זיפזיף ולאחר מכן הצטרפתי למובילי מריצות מלח בעתלית. בעבודות אלה חסכתי 12 לירות - סכום נכבד מאד בימים ההם.
בחיפושי אחרי עבודה בשפיה נפגשתי במכיר מעיירתי בחוץ לארץ ששימש כמנהל עבודה בממשלה. הוא לקח אותי לירושלים וסדרני בעבודה. התעריתי בתוך ציבור הפועלים בירושלים, נכנסתי ל''הגנה'' והייתי בה פעיל מאד. באחת הפעולות עם עוד 4 חברי הגנה התנגשנו עם אנשי כנופיה ערביים, היו חילופי יריות ונפצעתי ביד מכדור אקדח. כדרכה האשימה המשטרה האנגלית את היהודים ועם יד חבושה נחבשתי יחד עם ארבעת חברי בבית הסוהר המרכזי בירושלים. יצחק בן צבי ז''ל, אז יושב ראש הועד הלאומי וי. מיוחס, השתדלו אצל השלטונות שישחררו אותנו בערבות עד למשפט, אך ללא הועיל. שישה שבועות הייתי כלוא בבית הסוהר.

מששוחררתי נתקשיתי להשיג עבודה בירושלים. האנגלים העדיפו למסור את העבודות הממשלתיות לערבים, וגמלה בלבי ההחלטה לעזור את הבירה ולחפש עבודה בחקלאות. בינתיים באתי בברית הנישואין עם אלקה רעייתי ושנינו עברנו לפתח-תקוה. בפתח-תקוה התגוררנו בצריף ישן מט ליפול, עבדנו בפרדסים ובעבודות אחרות. גם ימים מרובים של חוסר עבודה פקדונו, וכך נאבקנו כרוב הפועלים העברים במושבה עד שקם הארגון להתיישבות אינטנסיבית והצטרפנו אליו. כידוע נדרש כל חבר להכניס 31 ל''י, שבימים ההם היה זה הון תועפות. מחסכונותינו לא ראינו כל אפשרות לצבור סכום פנטסטי כזה. בלית ברירה פנינו להורינו בחוץ לארץ והם שלחו לנו ברצון את הסכום הנדרש.

עם רכישת הקרקע והתחלת העבודות הראשונות היינו בין הראשונים שעקרנו לכפר-סבא. כאשר צורפה למושב הקבוצה האמריקאית חרות אמריקה א' , והם הקדימו אותנו בנטיעות, נשלחתי עם חברים אחרים לעבוד בחרות. עלינו על הקרקע והתחלנו לבנות את המשק. ככל החברים - עבדתי ביום בחוץ והערבים וכל יום חפשי היו קודש למשק. לאט לאט ותוך מאמצים רבים הגענו למה שהגענו וזכינו לחוג את חג השלושים לקיום הכפר.