שלושה היו המוסדות שטיפלו בהתיישבות האלף; חברת המטעים, בנק המשנתאות וחברת מים א'.

א.
חברת המטעים

בראש החברה עמד מר פסמן. תפקידה של החברה היה נטיעת 7 ד' פרדס לכל יחידה. היינו 50 חברים והחברה אישרה תקציב ל-33 בלבד. 17 הנותרים הוגרלו להם חלקות בנות 7 דונם ללא עזרה תקציבית מטעם החברה. בקושי רב נמנע סיכסוך בין ה33 וה-17 ע''י כך שאחרי מאמצים רבים הוכרה זכותם של האחרונים להשתמש בצינור המים הכללי לנטיעת חלקותיהם. ואכן כל ה-17הצליחו לנטוע את חלקותיהם, ובזה נמנע סיוט הפילג שריחף על האירגון.
מלבד מר פסמן מן הראוי לציין כמה אנשים שגילו מסירות רבה למפעל וליוו אותו במשך שנים. נתחיל מאהרון קליר, המבצע הטכני של העבודות, שיום יום היה עובר על חמורו הלבן את השטח לארכו ולרחבו תוך גילוי ענין לכל פרט. מועד התחלת הנטיעות נקבע ל-15 בספטמבר 1932. יום אחד בבוקר, פנה בשמחה אהרון לחברי האירגון בזו הלשון: ''קינדער, גרייט צו שארפע לאפאטעס! (ילדים, הכינו אתים חדים). אותו יום אחרי הצהריים התחילו בהוצאת השתילים הראשונים.
זכיתי וכאחד מקבוצת הנוטעים, העברתי אל השתילים, מן הראשון ועד גמר הנטיעה. כל חיי אזכור את החוויה של נטיעת השתיל הראשון. כל הימים שארכה הנטיעה ליווה אותנו אהרון קליר בנאמנות ובמסירות וסייע בכל שהיה בידו להצלחת הנטיעה. עמדנו במבמחן. הנטיעה נסתיימה במועד שנקבע לה - ב-11 באוקטובר.
עם תום הנטיעה בא כבא כוח חברת המטעים לטפל ולהשגיח אל הפרדסים, וכמחליף למר בוטקובסקי, הח' אבינועם אפשטיין, כיום הלוי. עם בואו נרתם מיד לביצוע השלמת האינסטלציה וכל מיני תיקונים, כי המים בתעלות הבטון של ההשקאה התעקשו ולא ''רצו'' לעלות. במה טיפל ובמה לא טיפל אבינועם? בהכנת השתילים להשתרשותם ובהכנתם לקראת הרכבתם; בביצוע העבודות העונתיות, כגון הספקת התורמוס הירוק וזריעתו; בחיפוש מקורות לרכב בריא ומשובח; במלחמה ביבלית ע''י מחזור קבוע בחרישים ובהתאמת סכינים מיוחדים עם ''פטנטים'' לקיצוף ועוד ועוד.
לא תמיד ידעו החברים מה עשה ופעל למענם אבינועם הלוי. הם, שהיו עמוסים בדאגה לעבודות חוץ לפרנסת הבית וביצוע העבודות בפרדס לאחר שעות העבודה בחוץ, לא ידעו שלא הי דבר שאבינועם לא דאג לו. היה צורך בכלים, הביא כלים, היה צורך בזבלים, כימיים ואורגניים, הביא אותם הוא, ולא אחת היה מכתת רגליו מכפר סבא למושב, מחוסר כביש ותחבורה סדירה, וסחב חבילות רפיה וחמרים אחרים על שכמו, וכן חלקי אינסטלציה שונים וכלי עבודה. ולא עוד גם לכסף במזומנים וצ'קים דאג - עבור העבודה ולתשלומים במסגרת ההתיישבות. והברים, לא פעם, ראו הכרח לנציל ''זמנית'' את הכסף לצרכים חיוניים אחרים במשק. כלל גדול היה בכל דרכיו - לשחרר במידת האפשר את המתיישבים מעול הדאגות והעבודות שהוא יכול לעשות בשבילם. לשם כך ריכז את קניות המצרכים החיוניים ודאג שיהיו מאיכות טובה ובמחירים מוזלים, כדי לא להכביד חלילה יתר על המידה על ה-תקציב. ואכן טבלת המחיקים המובאת להלן תוכיח על מאמציו הרבים להקל לחברים ולהקטין עד כמה שאפשר את ההוצאות. בשנים 1932-1936, כלומר עד ליבולים הראשונים של הפרדסים השקיעה החברה ב -34 חלקות, בנות 7 דונם כל אחת, ביחד 238 דונם את הסכומים הבאים:

אינסטלציה 1.297 לא''י
יישור 263.667 לא''י
חריש עמוק 251.000 לא''י
גידור 104.359 לא''י
שתילים 413.371 לא''י
ברושים 46148 לא''י
מים 745.678 לא''י
רכב-סמיכות 448.512 לא''י
זבלים אורגנים וכימיים 408.057 לא''י
חרישים, אונתיים וקיצוץ יבלית 570.550 לא''י
מדידות, מפות וריסוסים 87.5888 לא''י
אדמניסטרציה והדרכה 528.000 לא''י
סך הכל 5.664.914 לא''י

***
ח.
בנק משכנתאות

מוסד זה מימן את בנין הבתים ודאגתו הראשית היתה הבטחת גביית שכר הדירה ובדייקנות מידי המתיישבים. ''זכורה לטובה'' הסעיפים ''הדימוקרטיים'' בחוזה, שהמתיישבים חוייבו לחתום בניגוד לרצונם, על כל מה שאסור להם לעשות. למשל: אסור להוסיף, אסור להרוס, אסור לתקן, אסור לשפץ, אסור להכניס שינוי כלשהו בקיים בלי קבלת רשות מהחברה. למותר יהיה לומר שהמציאות ההתיישבותית שמה לאל את כל האיסורים האלה והמתיישבים פשוט התעלמו מהם ונהגו בנכסיהם כבתוך שלהם. פה ושם, וזה אחא זה, צצו תוספות לבתים, למבני המשק, שיפוים ושינויים, כאילו החוזה על תרפ''ט איסוריו לא היה קיים כל עיקר. בדלית ברירה קיבלה החברה את הדין ודאגתה צומצמה לגביית שכר דירה בלבד.
***

חברת המים א'

החברה יצרה מכשיר שנתכנה בשם '' ברית אגודות המים'', בה היו מיוצגים 12 ישובי ''התישבות האלף''
אשר קנו במרוכז את המים מאת החברה והיא מכרה אותם לאגודות המים המקומיות שהוקמו בכל מושב, עפ''י מחיר מוסכם שכלל הן הוצאות שוטפות והן הפחתות על הרכוש, כך שבמשך הזמן פדו הישובים את הרכוש של מכוני המים.
בימי מלחמת העולם השנייה, שלא היו הכנסות מן הפרדסים והפרי נרקב באין דורש לו, נקטו גם חברת המטעים שתפקידה היה לדאוג לעתיד הענף, גם חברת המי, בדרך של צימצום מימונם להשקיית הפרדסים, ויותר מפעם אחת ניצב הישוב בפני אלטרנטיבה - לתת לפרדסים להתייבש או להשקותם בכל מחיר.
זכורני, באחד הויכוחים הסוערים בין נציגי המושב ומר פסמן, נפלטה מפיו אימרה: ''בין כך אין סיכוי שנקבל את כספנו בחזרה, אתם רשאים לזנוח את הפרסים''. אולם לא כך נהג המושב. באורך רוח ובמאמצים כספיים עצומים של כל מתיישב נשמר המטע לימים יבואו. ואכן, עם תום מלחמת העולם התחילו הפרדסים להוות מחדש מקור הכנסה חשוב במשק.
ולא רק חברת המטעים, גם חברת המים נקטה בשיטה דומה. כשהועמדה בפני הצורך להגדיל את כמויות המים להתיישבות הקיימת והרחבתה, נקטה במגמה לחיסול החברה ומסירת הקיים לידי הישובים. ואמנם אחר טיפול ממושך הצלחנו לחסל את בעלות של חברת מים א' על המים, ויחד איתה התפרקה ''ברית אגודות המים'' בישובי ''התיישבות האלף'' ומכוני המים עברו לרשותם הבלעדית של הכפרים.