אלי שגיא (גינזבורג), נולד וגדל במושב. בגיל הנעורים יצא להכשרה בקיבוץ גשר הזיו ולאחר מכן במסגרת גרעין של הנחל שרת כמרכז קומונה ואף שנתיים כחבר קיבוץ אלומות. לאחר לימודים באוניברסיטה חזר לאיזור ולימד בתיכון האזורי - ע''ש עמיאסף בבית ברל. רבים מבני צופית היו תלמידיו. בעקבות קריירה חינוכית ענפה נדד לירושלים, ערד ובאר שבע, אך עד היום כשהוא נשאל ''מאיפה אתה'' הוא עונה - מצופית....

אליק מביא שני סיפורי זכרונות מתקופת ילדותו בצופית
מוקדש לצופית ולנכדיו.

קרב אל-עלמיין
העגלה הרתומה לאתון, התנהלה לאיטה בדרך חולית ליד חלקת ה''שניים וחצי דונם'' (המקום עליו נבנה ''שכון הבנים'' - רחוב הגפן של היום). אבי ואני ישבנו שפופים על בוקסת (ארגז) התפוזים ההפוכה, אשר שימשה כמושב. השמש הייתה ברום שמיי הקיץ הבהירים, סוף החופש הגדול.
ילד בן שבע וחצי מתלווה לאבא בעבודתו. נסענו לפרדס של ''שבעת הדונם'' - הפרדס הישן (היום גדלים במקום עצי אקליפטוס ושיחים של פרח השעווה). לידו הייתה הבאר הישנה (נסתמה וטמונה בתוך החלקה אשר מול רחוב הברוש בערך). נסענו להשקות את הפרדס וכדי להפעיל את הבאר הישנה (מתוקף תפקידו של אבי כאחראי על ''ענייני המים'' במושב).
אבא ישב בשקט ואני לידו. הוא התחיל לדבר בשקט, כאילו התחיל לספר סיפור:
''תראה אליק, יכול להיות שהגרמנים יגיעו לכאן בקרוב, אם הם ינצחו את האנגלים במצרים, הם יכבשו גם את א''י. אתה הרי קורא כבר כל יום עיתון ואתה מבין. אני ואמא לא נוכל לשמור עליך. אתה צריך להתחיל לחשוב איך לחיות לבד ואיך לדאוג לבד לאוכל''. הוא הפסיק לדבר והעגלה המשיכה להתנהל בדרך החולית. לא הסתכלתי עליו, ראשי התכופף ועיני נתקעו ברגליה האחוריות של האתון.
אני לא זוכר את מחשבותי, אבל יש לי הרגשה שראשי התרוקן.
לא חזרנו לדבר על הנושא אבל התחושות נשארו ומלוות אותי עד היום. היום אני מבין אילו חרדות עברו על הורי ושאר המבוגרים ואת המתח והעצבנות שליוו את חייהם וכמובן הוקרנו עלי וזה בתקופה שלא הייתה לגיטימיות לדבר על תחושות בסביבתי.

היום בו הפכתי לבוגר
בחורף של שנת 1943 מלאו לי 8 שנים. ליליק, אחותי, הייתה בת שנתיים.
לעיתים היו הורי ''יוצאים'' בערבים, אם לחברים ואם לאסיפות, או הרצאות. הם היו אז בשנות השלושים לחייהם ולא היה קיים מושג ה''שמרטף''. אני הופקדתי על שמירת אחותי הקטנה.
קשה לומר ששמחתי למלא את המשימה. אם להיות כן, פחדתי להישאר בלי ההורים בלילות בהם נשמעו יללות התנים. מיום מסוים והילך נגמרה הלגיטימיות שלי להביע את פחדי. למה? כיצד?
צופית הייתה אז מושב די מבודד. 50 משפחות, 50 ''משקים'' שהיו מסודרים בכעין מלבן כפול. המושב היה מגודר. לכל משק הייתה צמודה חצר בת -2 וחצי דונם. שאר האדמה הייתה מחוץ לגדר. מדרום-מזרח למושב היה שטח שנקרא ''אדמת נג'ר'' (עליו נבנתה לאחר קום המדינה הרחבת המושב, שנקראה ''ההרחבה''). השטח היה שייך לבעל אדמות משכם או מטול כרם. לעיתים החכיר האפנדי הזה את אדמתו לשבט בדואי מהדרום. לא זכור לי שהיו בעיות מיוחדות בינם לבינינו ובדיעבד, ברוב המקרים אנחנו, הילדים מהמושב, היינו היוזמים והמתגרים.
במזרח ובצפון השתרעו פרדסי המושב, חלקות בנות 7 דונם כל אחת וכן חלקות בנות שניים וחצי דונם לכל בעל משק.
ערב אחד, בשעות הדמדומים, פני אלי רמיק לבנדיגר, שהיה אז בן 10 וחזק מאוד, וביקש שאתלווה אליו ל''סגור את המים'' בחלקה שלהם שהייתה צמודה לבית הקברות. עלינו שנינו על החמור ורכבנו מחוץ למושב לאורך ''אדמות נג'ר'' אל החלקה הנ''ל. היום אני מבין שהוא פחד לרכוב לבדו אל החלקה. רמיק סגר את המים והציע שנחזור דרך הפרדסים. דרך שהייתה יותר ארוכה. בינתיים ירד הלילה והחלו להישמע יללות התנים שהקפיאו את דמי מרוב פחד. כדי להגביר את פחדי ירד רמיק מהחמור ורץ לפרדס שהקיף אותנו. הוא רץ ונעלם מעיני תוך השמעת יללות. המשכתי לרכוב צפונה. עברתי ליד הבאר החדשה (הקרובה לכביש בית-ברל ניר-אליהו) ופניתי לכיוון השער הצפוני-מזרחי של המושב. כשהתקרבתי אל השער הצטרף אלי רמיק. חשתי רווחה גדולה ואז - ממש בפתח המושב - הגיח אבי ברוכבו על הפרדה אל הבאר החדשה. ללא מילים הצליף בי עם המושכות. כשחזר אח''כ הבייתה, פנה אלי ואמר ''מי שלא פוחד להסתובב בלילה בין הפרדסים, שלא יאמר שהוא פוחד להישאר לבד בבית!''.
כך הפכתי לצורך העניין לבוגר.