שמואל ויינר / עמ' 273-274

כבן שש הייתי כשמתה עלי אמי, ואבי צריך היה לא רק לדאוג לכלכל את היתומים, אלא גם לטפל בהם ולהיות להם לאם. קשה, קשה עד מאד היה מצבו. כיתום, נחשבתי בגיל 9 כמבוגר דיי לעבודה ואבי מסר אותי ליהודי בעל אחוזה לגור אצלו ולעזור לו בעבודה. לאותו יהודי היו שדות נרחבים, פרות וסוסים. החיים בחיק הטבע והעבודה החקלאית מצאו חן בעיני והייתי מרוצה מהשינוי שחל באורח חיי. הבראתי וגדלתי, למדתי לרכב על סוס, גם בלי אוכף, ועל ''הנשר האדמוני'' (הכינוי לסוס) דהרתי על פני מרחבי השדות וטוב היה לי.
שנים אחדות הייתי באותה אחוזה עד שבשנת 1922 נבחרתי עם עוד יתומים כמוני לעלות לארץ ישראל. לרוע מזלי, כאשר באתי לורשה התברר שלא כל הקבוצה תוכל לעלות, ואני עם עוד יתומים אחדים נאלצנו להמתין עד לטרנספורט השני. ''המתנה'' זו נמשכה 17 שנה, עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. בינתיים גדלתי, גוייסתי לצבא הפולני ועם תום שרותי בו נשאתי אשה, הקימותי משפחה, ואשתי ילדה לי שלושה ילדים. הסתדרתי יפה כעובד עצמאי והרווחתי לחמי בכבוד. עד שבבוקר בהיר אחד באה עלינו כרעם פלישת היטלר ימח שמו וזכרו.
לא יצאו ימים מרובים ויהודי עיירתנו (לודמיר) כיהודי מקומות אחרים רוכזו ע''י הצורר והושלכו לגיטו. בגיטו נעשתה סלקציה. החזקים והבריאים נלקחו לעבודה עד שאספו כוחותיהם, והחלשים, הזקנים והילדים סודרו בשיירה שהובלה לבורות שהחזקים והבריאים חפרו קודם לכן, ושם ביריה בעורף קרסו נפלו ללא קום. לא בור אחד כזה נחפר ע''י בעלים והורים לנשיהם וילדיהם. משכן בגיטו נודע לי שאשתי ושלושת ילדי נורו ונקברו בבור כזה.
שוב נתיתמתי, והפעם מאשתי האהובה ומילדים היקרים! איך יכולתי להמשיך בגיטו, לחיות ולעבוד? לאלוהים פתרונים. יום אחד הוצאנו, קבוצת יהודים, מחוץ לגיטו לעבודה. עבדנו כל היום ועם רדת הלילה, בחזרנו אל הגיטו עלה בידינו להסתלק ולהעלם מעיני שומרינו - נוגשינו. משקלנו היה מעט ובכוח התקווה להמלט נהיינו קלים כנשרים. נסנו לכיוון היער ושם נתקבלנו ע''י פרטיזנים יהודיים, שאף הם ניצלו קודם לכן בדרכים שונות. בהיותי ב''פרטיזנקה'' זכיתי לפוצץ רכבות, גם לחסל לא מעט אריים טהורים, בני העם ה''נבחר''. לימים הצטרפתי לצבאו של אנדרס (מפקד החטיבה הפולנית בצבאות בנות הברית) וזכיתי להכנס לברלין הכבושה. בברלין נפגשתי עם מי שעתידה היתה להיות אשתי השנייה, ושנינו, שני אודים מוצלים מאש, החלטנו להקים מחדש בית בישראל.
כשנתיים היינו בגרמניה, חשבנו לעלות כמעפילים, אך משום מה עוכבה עלייתנו. בינתיים קמה מדינת ישראל ובשנת 1949 זכינו לעלות לישראל המשוחררת והריבונית. בארץ נשלחנו למחנה העולים בפרדס חנה. כאן הכרנו את שליחי תנועת המושבים שהציעו לנו לעזוב את המחנה ולהצטרף למשפחת עובדי האדמה בישראל. קיבלנו בשמחה את ההצעה. נזכרתי בימי ילדותי, בחיי בחיק הטבע החפשי ובעבודתי החקלאית ואמרתי: הנה באה ההזדמנות לקשור מחדש את החוט שניתק לפני שנים רבות. שלחו אותנו לצופית, להרחבה. קיבלנו צריף קטן למגורים ואדמה לעבדה. צעד אחרי צעד פיתחנו את משקנו קצת מזה וקצת מזה. לא ארכו הימים ובחצר התהלכו עופות מכל המינים: תרנגולות וברווזים, אווזים ותרנגולי הודו וגם עגלות ופרות. גם פרדס נטענו ועצי פרי אחרים; במקום הצריפון בנינו לנו בית מרווח, במקום הפרדה בא הטרקטור, העצים נושאים פרי והמשק מתפתח. מי יתן ונזכה עוד שנים רבות לעבד את משקנו ולחיות בשלווה במושבנו היקר לנו - צופית.