אהובה זכריה / עמ' 179-181

בשנת תרצ''ג, זמן קצר לאחר עלייתנו על הקרקע, הוחלט לפתוח גן ובית ספר לילדינו. חברינו עבדו בחקלאות והרוויחו 20 גרוש ליום, שכר עבודה אשר בקושי הספיק לפרנסת המשפחה. בכל זאת הפרשנו מהכנסה זו סכום די נכבד כדי לקיים את חינוך ילדינו.
בא היום המאושר והמורה - גננת תמר הגיעה. בית החינוך שוכן בדירה בת 2 חדרים עם מטבח. רוב ילדינו היו בגיל הגן, ומספר התלמידים בבית הספר היו 3 ילדים בכתה ב' ועוד כמה תלמידים שסיימו את חינוכם בגן בכפר-סבא.
תוך התרגשות עמוקה וללא טכס, הבאנו לבית החינוך את הילדים הקטנים. שזה היה יומם הראשון בגן. הילדים לא רצו להפרד מהאמהות וכולנו נשארנו בכיתה בעת שהמורה התחילה לרכז את חניכיה. היא הושיבה אותם על הספסלים, ללא הבדלי גיל. אם אחת אשר בתה היתה תלמידה בכיתה ב', בראותה שמושיבים אותה יחד עם ילדי הגן, נצבט לבה מתוך פחד פן תתבטל בתה מתורה, והעירה על כך למורה -הגננת: הרי בתי כבר תלמידת כיתה ב'! הייתכן?
לאט לאט התרגלו הילדים למשטר החדש ושוב לא דרשו את נוכחותנו. המורה חילקה את זמנה וקבעה שעות לעיסוק עם התלמידים לחוד ועם ילדי הגן לחוד. אבל היא נתקלה בקושי, שכן כאשר נתנה לתלמידי בית הספר עבודה חפשית בכיתה, כדי לטפל בילדי הגן, התחילו התלמידים להסתובב, וכדי לצאת מהכיתה צריכים היו לעבור את חדר הגן והפריעו לעבודה ולמשחק בגן.
הורי התלמידים חרדו להישגי הבנים. קראנו אסיפה כללית ודנו בדרכים להחלץ מהמצב הקשה.על אף המצב הכספי הדחוק של המושב הוחלט לעשות מאמץ נוסף ולהזמין מורה לכיתות התלמידים. ברור שביצוע ההחלטה היה כרוך בהגדלת מסי החברים אשר בלאו הכי היו למעלה מכוחנו. אך לא נרתענו והעמסנו עלינו עול נוסף כדי ללמד תורה לילדינו. באותה שנה גם הוחל בבניית בית ספר המיועד למטרה זו.
עבר זמן לא רב ובית ספר בן שני חדרים עמד על תלו. מהמרכז לחינוך נשלח אלינו החבר אברהם - ראשון המורים בבית ספרנו. עכשיו יכולנו להפריד את ילדי הגן מתלמידי הכיתות. המורה שבא אחריו היה נפתלי נאור ז''ל, שנתווסף לו תפקיד ניהול בית הספר. נפתלי היה מלא מרץ ורצון והוא התמסר כולו לפיתוח בית הספר, ששמעו הגיע לישובים השכנים שהתחילו לשלוח אלינו את ילדיהם. מאז היה בית ספר לאזורי, והוא כולל צופית, גן חים ושדה ורבורג.
נפתלי אירגן טקסי קבלת שבת בערבי ששי אליהם הוזמנו גם ההורים. טרם היה לנו בית תרבות וגם יכולת כספית להזמין אמן מבחוץלא היתה לנו, ופעולותיו של נפתלי ז''ל היו לברכה למושב כולו.
והנה, משני חדרי כיתה מלפני 30 שנה, הגענו לבנין בן קומותיים, ובחצר קריה שלמה של מבנים המאכלסים למעלה ממאתיים תלמידים ותלמידות, ביניהם נכדינו. התחלנו ממורה-גננת והגענו לצוות מורים גדול.
חניכי בית ספרנו פנו לחקלאות, להוראה, ואחדים גם לאוניברסיטה הגיעו. זה גמול בעד עמל ראשונים.
ובסיימי רשימתי זו אני מרגישה חובה להזכיר את שלושת בני כפרנו, בוגרי בית ספרנו, אשר מסרו את נפשם במלחמת השיחרור ונפלו על משמרתם בהגנת המולדת - הם: אפרים אורי, משה מונדלק וראובן קלינסקי. זכרם היקר חרות על לוח לבנו.