למד-אלף / עמ' 239-241

איש העלייה השנייה הוא יענקלה. אביו וולוול ואמו סלבה, קמו יום אחד בשנת 1910 וגמרו אומר לעזוב את ארץ הגולה ולעלות לארץ ישראל. אמרו ועלו, מכרו את אשר היה להם, את הבית והגן ארזו את חפציהם, לקחו את עשרת ילדיהם, ביניהם יענקלה בן התשע, ואחרי שלושה שבועות טלטולי דרך הגיעו ליפו. מיפו עברו לפתח-תקוה והשתקעו בה.
לא סוגה בשושנים הייתה דרכם של וולוול וסלבה בנקוביץ בארץ.
פרנסה הייתה דווקא. וולוול הסתדר בעבודה וגם הילדים עזרו. הגדולים עבדו והקטנים למדו ב''תלמוד תורה''. ציפתה משפחת בנקוביץ לישב בשלווה וקפצו עליה כל מיני מחלות - קדחת וטיפוס הבטן ותחלואים אחרים: לא הספיק אחד לקום מחוליו והשני נפל למשכב, וכך בלי סוף. סלבה, אם המשפחה, טיפלה וסעדה את כולם באהבה ומסירות עד שחלתה בטיפוס קשה ואושפזה ב''בית החולים'' הטורקי ביפו.
זה היה מוסד שנשא את השם בית חולים לשווא. מוזנח ומזוהם היה וחולה שאושפז בו לא היה אח ואחות שיטפלו בו. ואוי לחולה שלא היו לו קרובים שישבו על ידו. כל הימים שסלבה שכבה ב''בית החולים'' היה עמה בעלה. יום אחד רץ לבית המרקחת להביא תרופה למענה, והיא, ששכבה בחום של 40 מעלות נשרפה ממש מצמא. שפתיה הצורבות לחשו: מים... מים... ואיש לא הגיש לה טיפת מים להחיות את נפשה. כשל כוח הסבל והיא ירדה מן המיטה לחפש מעט מים. משהגיעה למדרגות מעדה ונפלה והתגלגלה מעל למדרגות. כאשר וולוול הגיע עם התרופה מצא אותה ללא רוח חיים.
מהלומה כבדה מנשוא הייתה למשפחה מות האם והאשה, אך הגורל לא אמר די. כעבור שבועיים חלה ילד ולא יצאו ימים מועטים והוציא נשמתו. המחלות תכפו זו אחר זו, בייחוד סבל האב ויענקלה ממלריה טרופית, עד שהרופאים ציוו עליהם לעזוב לזמן מה את הארץ. שבורים ורצוצים בגוף ובנפש עזבה המשפחה את הארץ, שנתיים לאחר העלייה.
משעמדו לחזור פרצה מלחמת העולם הראשונה, ורק ב- 1919, הצליח יענקלה עם שתיים מאחיותיו לחזור ארצה באוניה רוסלאן. הפרעות והמהומות ברוסיה חסמו את הדרך בפני אביו ויתר הילדים, וולוול, שכל ימיו יקדה בנפשו אהבה לארץ ישראל הוציא מתוך געגועים את נשמתו בארץ הגולה.
יענקלה ירש מאביו את האהבה העזה לארץ ישראל ובשובו ארצה התמסר לה בכל נפשו לעבדה, הטורייה הייתה למלווה הנאמנה בחייו, לא הייתה עבודה , ולו המפרכת ביותר, שיענקלה לא עבד בה. גמר ניר של מאה מטר ומיד התחיל בניר חדש. גם הפעם פקדו אותו מחלות שונות, וגם נאלץ היה להינתח שלוש פעמים, ועל אף אזהרות הרופאים לא לעשות בעבודות קשות, התעלם מדבריהם והמשיך לעבוד בטורייה, כי ''איך אפשר להיזהר כשיש עבודה ואני כה זקוק לה''.
לרוע המזל חלה גם במחלת עיניים ומחמת הראיה הלקויה נגזר עליו לעשות כל ימיו בעבודות קשות וגסות.
כשפרצו הפרעות באביב 1921, השליך יענקלה את נפשו מנגד ודרך הפרדסים, כשהכדורים שורקים מעל לראשו, היה מעביר נשק בזחילה על הבטן למגינים. ומה מאושר היה יענקלה שניתנה לו האפשרות להשתתף בהגנת הישוב מפני הפורעים הערביים.
כנאמר, לא מאס יענקלה בשום עבודה, אך יותר מכולן אהב והתמסר לעבודה בפרדס. בלילת הקיץ, בהיותו יחיד בפרדס, לא היה דומה לו בעת שהשקה את צלחות העצים ולאור הפנס היה מלווה את זרם המים הקולח בנחת בתעלות הפתוחות, והוא מכוון את המים לכל צלחת. אז היה פיו פוצח בשירה וצלילי ''יפים הם הלילות בכנען'' היו משתפכים בדממת הליל ומתמזגים באוושת העצים ושקשוק המים. ולא אחת היו התנים עונים לו בשיר ואף מתקרבים אליו ונבהלים נסים מפני אור הפנס. לעיתים היה גם עונה לו קול רווי כיסופים מהפרדס השכן, שאף בו השקה אחד כמוהו את העצים לאור הפנס.
רק בחורף, בעונת הקטיף, יכול היה יענקלה להחליף את העבודה הקשה בעבודה ''קלה'' יותר ולנוח מהעבודה בטוריה. אז היו רואים אותו עם חגורה על הכתפיים ועליה קשורה אלונקה עם ארבעה סלים, בהם הניח את התפוזים שקטף. ומשנתמלאו הסלים פרי טרי וריחני עד אפס מקום, היה משרך רגליו בשבילי העצים עד לבית האריזה וחוזר חלילה לערוב היום.
שנים על שנים ''ניגן'' יענקלה בטוריה ובלבו מקננת האמונה כי לעולם יאלץ לעבוד אצל אחרים. משהוקם בפתח-תקוה הארגון להתיישבות אינטנסיבית, הצטרף אליו, וכאשר בשנת 1932 הגיע הארגון להתיישבות, נמנה יענקלה בין המתיישבים הראשונים.עכשיו התמסר יענקלה לעבודה ביתר התלהבות, כי בביתו ובנחלתו עבד. עדר ונטע, עקר ונטע מחדש, העביר על שכמו אלפי שקי זבל לדשן את האדמה, והפרדס שנטע וטיפל בו באהבה ובמסירות גם גמל לו מאה שערים. ולא רק בטוריה ובמעדר עבד, אלא גם טיפל בבעלי חיים, בפרות ובעופות ובכל ענפי המשק. ועד היום, לעת זקנתו לא עזב יענקלה את העבודה. נאמן הוא לאהבתו הראשונה - הפרדס, ועל אף ראייתו שבשנים האחרונות נחלשה מאד, מוצא הוא תמיד לעצמו עבודה בו. באפלה ימשש בענפי העצים וידו מפליאה לעשות בקטיף ובגיזום.
כי לא איש כיענקלה יתבטל בשעה שהפרדס זועק ליד עובדת נאמנה.