צופית

סיפור ההרחבה של ברוך (וייס) צחור במבט של 53 שנים אחורה

צופית  - סיפור ההרחבה
כתב: ברוך צחור (וייס) 
הדברים נכתבו לפי זכרוני, לאחר 53 שנה
נכתב בשנת 2003 ונמסר לארכיון

... היום הראשון בצופית, במסגרת ביקור קרובים במחנה עולים בחדרה, מצאתי שם קבוצת עולים שבאו מבלגיה, ביניהם היה הגיס שלי.
הם סיפרו לי שביקר במחנה איש ששמו סורוקה. הוא רשם אנשים במחנה להתיישבות במושב צופית.
התבקשתי על ידם לבקר בצופית, עם אחד מאנשי הקבוצה, מאחר שהם לא יודעים איפה זה ואינם מדברים עברית.
נסענו באוטובוסים עד צומת  רעננה ומשם הלכנו ברגל עד צופית. היה זה יום חמסין באפריל 1949. בכניסה למושב שאלנו על מקום מגורי החבר סורוקה. הסבירו לי שעליי להמשיך ישר, לעבור את בית העם ולפנות בפניה הראשונה מימין. ביתו של סורוקה הוא הבית השני מצד שמאל.
הגענו לבית השני מצד שמאל.
גיסי (שהיה איתי) התעקש ואמר ''זה הבית''! והצביע על בית טפלבום, שהיה בית חדש וגדול. הבית השני היה קטן וישן. גיסי התעקש שניכנס לבית הגדול, משום ש''לא יתכן שמנהל המושב גר בבית קטן וחבר פשוט בית גדול''. כמובן שנכנסנו לבית הגדול, והחברה חיה טפלבום אמרה שהחבר סורוקה גר בבית השני.
מצאנו את סורוקה אוסף ביצים בלול.
הסברנו שאנו נציגי הקבוצה הבלגית, ועלינו למסור לקבוצה את התרשמותנו מהמקום. בסברתי לחבר סורוקה שאני בקמוצת הכשרה בקיבוץ עין חרוד, המועמדים להקים קיבוץ סורוקה אמר: ''אם תשנה דעתך ברצון אצרף אותך להתיישבות בהרחבה בצופית''.
לא עבר זמן רב. לא יכולתי לסתור הרבה דברים מן הטענות של חנה'לה רעייתי, על אי שיוויון בקיבוץ. על מנת למנוע משבר משפחתי, החלטנו לעזוב, תוך כדי פשרה: לא ללכת לעיר, אלא למושב, משום שמבחינתי חונכחתי וחינכתי לחברה שיוויונית סוציאליסטית. מושב עובדים שייך למשפחת ההתיישבות העובדת, לחקלאות שיתופית. (ומה נשאר מזה כולנו יודעים). לכן ההחלטה היתה מהירה, ללא הרבה לבטים. אנו באים לצופית. בראשון למאי 1949 היתה ההתכנסות הראשונה על הבמה בבית העם, בית צוקרמן, כשתמונתו של נשיא יצרני הכובעים (ה''קאפלוש מאכער'') עוד התנוססה בו על הקיר.
להתכנסות באו אנשים מכמה מחנות עולים, מחדרה, מפרדס חנה ועוד. אני התייצבתי לפני החבר סורוקה והזכרתי לו את הפגישה אצלו בלול. מיד הציע לי שאם אני רוצה לבוא מיד, עוד לפני שהצריפים, שהחלו בבנייתם, יהיו מוכנים, הוא ידאג לי למגורים זמניים בבית-ברל בלי המשפחה, ומאמין שאוכל לקבל עבודה בסולל בונה כבעל מקצוע (נגר) ואוכל להשלים את הכנסתי: לאחר יום עבודה, אבנה לול נוסף בחצרו, וכך היה.
אני חייב לציין לטובה את הכנסת האורחים של החברה צ'רנה, אשת סורוקה: בטרם חנה באה לצופית, אכלתי ערב-ערב ארוחה חמה בבית סורוקה. לא ידוע לי על מקרים נוספים כאלה בצופית. כמובן, החבר סורוקה היה מאד מאוכזב ממני: בטעות חשב, שאני פעיל מפא''י. כשהתברר לו שאני פעיל מפלגת אחדות-העבודה בסניף כפר-סבא, ניסה לטרפד את קבלתי בתנועת המושבים ובתקציב ההתיישבות בסוכנות, אבל לא הצליח בכך. גם אם היה בינינו מאבק פוליטי-אישי, נשארנו ידידים עד יומו האחרון.
מיפקד מפלגת מפא''י בצופית – כיצד? כשעוד גרנו בצריפים נכנסו שני חברים מהמתיישבים החדשים עם טפסי הצטרפות למפלגה. הם לא ידעו שאני קורא עברית, וביקשו שאני אחתום. כששאלתי ''וואס איז דואס?'' (כלומר: למה זה טוב?) אמרו שזה טוב בשביל סורוקה. אמרתי: אשתי בעבודה, כשתהיה בבית, נדון ונחליט. כעבור זמן מסר לי החבר קושניר שני פנקסי חברות במפא''י, בחתימת בן-גוריון. מתברר שקושניר העביר רשימה של חברים בצירוף שיק של 3 לירות על כל גולגולת. למרות שלא ערערתי על ששלחו לי פנקסי חבר בלי חתימתי, פיטרו אותי מהעבודה בבית ברל (''עקב צמצומים כמובן'').
עבודה בחקלאות
עקב היותי חבר במושב עובדים הבינותי (מתוך נאיביות) אני חייב לעסוק בחקלאות, ולהתפרנס ממנה. לכן התחלתי לגדל עגבניות ובצל. היה לנו דונם אדמה על יד הצריף. למרות חוסר כל נסיון בחקלאות וללא הדרכה חקלאית היה היבול יפה והתחלתי לשווק. הסידור בצופית היה: מוביל לשוק, החבר חיים זלוצקי ז''ל, בא למשק לאוסף את היבול. אבל אם יש לך לשווק פחות מעשרה ארגזים, צריך להביא אותם אל מקום האיסוף, על יד מחסן הביצים. כמובן, לא היו לי 10 ארגזים וגם חמור לא היה לי. סחבתי על הגב מדי פעם,  בארגזי עץ את היבול מהצריף על יד בית העם בחול עמוק, למחסן הביצים ליד המחלבה. (והיו לי אמנם כאבי גב).
הגעתי למסקנה, שבשלב זה (עד שאקבל משבצת אדמה) צריך לחפש עבודה. כמובן, עבדתי כנגר גגות, בתחנת הקמח, ב''סולל בונה'' ועוד... מדי פעם נכנסתי לפרליס, גזבר ומזכיר המושב, לשאול על חשבון העגבניות. לאחר חודשיים בישר לי פרליס שיש כבר חשבון. אני שואל כמה, ופרליס, עדין נפש ואיש טוב, קשה לו לבשר לחבר בשורה לא טובה. אז הוא מתחיל לגרד את הקרחת שלו ומתחיל לגמגם משהו כמו ''3 לירות''. בשביל כל העגבניות אקבל סך 3 לירות? – נדהמתי. ואז תיקן אותי פרליס ואמר: אתה מחויב ב-3 לירות, ומראה לי את חשבון ''תנובה'':  שימוש בארגזים בוקסות הובלה, פריקה, קרן תנובה ועוד (וכמובן קומיסיון).
היה לי עוד סיבה לגדל תפוחי אדמה: קיבלתי חלקה זמנית במקום שהיום הוא מגרש הספורט. גם כאן ה''הצלחה'' היתה דומה.
בשלבים הראשנים היו קשיים לכולם: חלקם עבדו ב''יכין חקל'', בפרדסים, חלק מהקבוצה הבלגית רכשו משאיות ועבדו בהובלות. אחד נעשה מחלק קרח בכפר-סבא. אחדים עבדו אצל החברים הותיקים תקופה קצרה. אחדים מהחברים הותיקים היו מאוכזבים, בחשבם שקליטת 40 משפחות במושב תהווה מאגר כוח עבודה במשקים במושב.
כעבור שנה נבחרתי באסיפה של חברי ההרחבה להיות נציג במזכירות המושב ללא זכות הצבעה. עברו מספר שנים, עד שקיבלנו זכות הצבעה במושב. לא הייתי הנציג היחיד, מאחר ולא תמיד הצלחתי להיות נציגם של כל חברי בהרחבה, הוחלפתי ע''י חבר אחר. באחד הימים הוזמנתי למזכירות באופן דחוף. היה שם החבר, כץ בנימין, החבר חנוך הילמן ונציג מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, החבר יצחק לוי מנהלל. לא הבנתי מה הבהלה. על השולחן הייתה מפה של 40 חלקות ובתים להרחבת מושב צופית, 7.5 דונם של חלקה.
היתה זו בשבילי הפתעה גדולה: דובר במזכירות על 2.5 דונם, כמו במושב הותיק והוסבר גם שמטעמי בטחון הבתים צריכים להיות קרובים אח לשני וזה היה מקובל עלינו. אמנם לא התקבלו כל החלטות.
נציג הסוכנות פנה אליי: אני מתפלא שגם אתם רוצים חלקות קטנות על יד הבית, במקום חצר של 7.5 דונם. כנראה אטין ביניכם חקלאים, שיודעים מה פרוש אדמה ליד הבית. והוא הוסיף: זה לא יעזור לכם, והכוונה גם למזכירות מושב צופית. 2.5 דונם זה משק עזר, והכוונה של מחלקת ההתיישבות להרחבת מושב צופית היא 40 יחידות משק מלא. לאחר מכן קבלנו אינפורמציה על הבתים שעומדים לבנות לעולים על הקרקע. לפי התוכנית של הסוכנות, צריכים היו לבנות בלוקונים בתקציב הבא: 400 לירות לבית באדמה חולית, 420 לירות לבית באדמת חמרה. מאחר ואני כבר ראיתי וידעתי מהו בלוקון (בסביבה עבר התחילו לבנות בתים כאלה בנווה ימין ואלישמע: 2 מטר גובה, תקרת סלוטקס, נייר לחוץ, מרצפות שחורות), הודעתי במקום שאנחנו לא נסכים להיכנס לבתים כאלה. כאן התערב נציג צופית החבר הילמן ואמר: ''זה מה שיש. ב-400 לירות אי אפשר לבנות משהו יותר טוב''. בינתיים עניין הקרקע הסתדר, המושב ירד מהעסק של 2.5 דונם, כמובן שגם אנחנו הסכמנו וערכנו הגרלה על החלקות.
בינתיים, כמחצית מהחברים עזבו. הסוכנות מסרה לקבלן את בניית הבלוקונים בצופית. אני נבחרתי כמתאם של חברי ההרחבה עם הקבלן, והודעתי לו שלא ניתן לו לעלות על המגרשים עם חומרי בנין, עד שנמצא תקציב נוסף לשפר את הבתים. הלכנו, מספר חברים, לבדוק במושבים אחרים, והתברר לנו שבמושב בצרה בונים בתים גדולים יותר, וגם במושב שדה ורבורג בונים בתים יותר גדולים בהרחבה. נאמר לנו שבבצרה המתיישבים הם חיילים משוחררים מהצבא הבריטי, להם יש תקציב מיוחד. בשדה ורבורג בונה חברת ''רסקו'' בתקציב התיישבות של המעמד הבינוני. אנחנו דרשנו משהו מינימלי, תוספת גובה של 40 ס''מ (2 בלוקים), תקרת טיח(רביץ) ומרצפות בהירות. וויתרנו על מקלחת ונוחיות. הקבלן דרש תוספת של 120 לירות, הסכמנו לממן תוספת זו מכיסינו. הבעיה היתה של הבתים שיועדו לחברים שעשבו והמושב סרב לממן את הבתים שאין להם מתיישבים. הקבלן לא היה מוכן לעבוד על שתי תוכניות, ונמצאה פשרה: יבנו את כל הבתים בגובה אחיד והמושב יממן את ההפרש. אבל הבתים שאין להם מתיישבים ייבנו בתקציב המקורי של 400 לירות, ללא תקרת טיח ועם מרצפות שחורות. התקופה היתה קשה בשנו החמישים הראשונות, זו לא היתה בעיה של עבודה, הבעיה היתה: מגורים בצריפים, ללא חשמל ומקלחות ונוחיות בחוץ. וכן היו בעיות בטחון ושמירה פעמיים בשבוע. ערבים היו גונבים צינורות, ממטרו וגם פרות. מתוך 40 המשםחות הראשונות נשארו 12 מתיישבים. אני מספר את הפרטים האלה על מנת לסתור את הטענה השקרית של הקשת המזרחית, שטענה שהקרקעות היקרות במרכז הארץ ניתנו לאשכנזים ולפרוטקציונרים של מפא''י. אין שקר גדול יותר. נכון, שאלה שנקלטו בצופית ובגן חיים היו אשכנזים, מתוך מגמה ליצור חברה הומוגנית, ובמושבים נווה-ימין, אלישמע וחגור נקלטו בני עדות המזרח. האם הישובים האלה אינם במרכז הארץ? תקופה עמדו8 הבתים ריקים וכל מי שנראה מתאים להיות חקלאי התקבל בברכה. באותה תקופה, דירת 3 חדרים, אפשר היה לקבל ב-3000 לירות בתשלום ראשון של 300 לירות, ואז אתה נכנס לדירה עם חשמל ומקלחת. אביא דוגמה אחת שעונה על הכל: באו אליי אורחים, שהיו חניכים שלי במחנות בגרמניה ובקפריסין, ששמעו שאני מסודר במושב וגם הם רוצים להתיישב במושב. הסברתי שיצטרכו לשלם 120 לירות עבור שיפורים של הבית. קבענו: בבוקר הולכים למזכירות להירשם שם נשארו ללון אצלנו בצריף הלילה היה גשום, הברד היכה בקירות ועל הגג ובצריף זה נשמע יותר דרמטי. בשעה אחת אחר חצות הלילה דפקו בדלת ואמרו: ''יש מסתננים בשדות וצריך לצאת לשדות ולפרדסים!'' לקחתי את הרובה שהיה לי בבית, לבשתי מעיל גשם ויצאתי. לא מצאנו שום דבר. כעבור שעתיים חזרתי לישון. עוד לא חיממתי את המיטה, והשומר דופק בדלת ואומר: ''יש תנועה חשודה בפרדס חרות אמריקה!'', כמובן אני יוצא עוד הפעם. בבוקר, אני אומר לאורחים שלי שהמזכירות פתוחה כבר ונלך להסדיר את ההרשמה. אמרו לי'' ''ברוך, תשכח מזה, לא השתגענו. לא נלך ליישוב ליד הגבול עם בעיות של שמירה כל לילה, נוכל לקבל דירה בחיפה התחתית''...
זו דוגמת חיינו בשנים הראשונות, במושבים באזור הגבול, לא היה צורך בשום פרוטקציה לקבל יחידת משק במושב.
מתוך 40 משפחות עולים שבאו, נשארו, כעבור שנה וחצי 12 משפחות...
חלוקת הפרדסים הנטושים -  חברת יכין חקל שעיבדה את הפרדסים, אמר שאין כל אפשרות לחלקם מאחר שיש גושים טובים מאד ויש בינוניים, ויש חלקות שאי אפשר לשקם אותן. לכן ההצעה של סורוקה היתה לעבד את הפרדס במשותף כפי שנעשה בכל המושבים באזורנו. באסיפה של חברי ההרחבה הוחלט לחלק לאחר הגרלה: כל אחד לפי מזלו. אנחנו לא רוצים שותפות, לא באנו לקיבוץ. אני ועוד מספר קטן של חברים קיבלנו חלקות שיותר ממחצית העצים היו חסרים בהן. עשינו שנטוע.  במשך למעלה מעשר שנים הלכנו, חנה ואני, כל שבת להשקות את המילואים המפוזרים לכל 10 דונם. מעולם לא נשארה מהפרד אגורה, והיו חברים שמהשנה הראשונה היתה להם הכנסה של אלפי לירות.
שק תפוחי אדמה -  על יד כל צריף מצאנו שק תפו''א. אני ראיתי בזה מחווה יפה, שחקלאי נותן מתוצרתו לשכנים חדשים. כולם שמחו על המתה היפה. כעבור שנה קיבלנו חשבון ראשון, על כל החיובים, כמו מים ומסים, והיה גם חיוב על תפוחי האדמה. ואז נזכרו החברים, שחלק מהתפודים נרקבו.
זה נכון, גם חלק גדול שלנו נרקבו ולא התלוננתי, אף שאנחנו משפחה של שני אנשים שמאד אוהבים תפו''א. אבל אי אפשר לאכול 50 ק''ג תוך זמן קצר, גם לא היה לנו מקום אכסון והשק נשאר בחוץ, בשמש.
מובן שחלק נרקב, אבל גם האימרה העממית אומרת שכשמקבלים סוס במתנה, לא בודקים  את שיניו. לכן אף אחד לא בא בטענות. רק לאחר שקבלנו חשבון, התחילו שמועות וטענות. אלה היו הניצנים הראשונים של השגות וחשדנות. היו עוד סיפורים, שכאילו המושב קיבל מהסוכנות צינורות לקווי מים והשתמש בהם ב''מיסקי'', ואילו לנו שמו צינורות משומשים. אינני יודע אם זה נכון, אבל אם הבעיות האלה אפשר היה לחיות וזה גם לא הפריע לחיי היום-יום. קיבלנו הלוואה מבנק הפועלים בסך 200 לירות בערבות המושב, לצורך בניית לול ורכישת פרגיות ואשראי להספקת תערובת. חלק של חברים שקיבלו חלקות פרדס טובות כבר נהנו מהכנסה והיה להם זכות בחשבון המושב.
אפשר לומר שבעשר השנים הראשונות החיים זרמו כרגיל, כמו בהתחלה. הבעיות התחילו עם ויכוח של 3 דברים עקרוניים, שאי אפשר היה לעבור עליהם לסדר היום, כיוון שלא היה להם תקדים במושבים אחרים שקלטו עולים:
1.  סגירת גן הילדים במושב ברגע שאחרון ילדי הותיקים גמרו את הגן.
2.  חברי הרחבה שילדיהם למדו בתיכון לא קיבלו זיכוי עבור תשלומי חינוך תיכון כמו שקיבלו חברי המושב הותיק במשך שנתיים.
אנחנו ראינו בזה קיפוח שדרש תגובה הולמת.
בעוד שבעניין סגירת הגן, פשוט התארגנו עם מגבית פנימית. חברים תרמו חלונות ודלתות. צבי בן דב גידר את החצר, אני סגרתי מרפסת. במשרד החינוך נאמר לנו שהיות שיש פחות מעשרה ילדי טרום חובה וחובה, אין הרשות המוניציפלית חייבת לפתוח גן ילדים, אלא חייבת להסיע את הילדים למושב אחר. פתרנו את הבעיה בכוחות עצמנו. כמובן שגם זה גרם לתסיסה במושב. בעניין אי תשלום עבור חינוך תיכון אנחנו ראינו בזה קיפוח, בעוד שמשפטנים ראו בזה מעשים הגובלים בפלילים והפלייה.
כמובן שהדברים התפרסמו בעיתונות, וזה לא היה כל כך נעים למושב. כתגובה המושב סגר את האשראי לחברי ההרחבה. מחוסר ברירה התארגנו ע''י חברת הספקה פרטית מכפר סבא, שיווקנו את הביצים דרכם, וקיבלנו אשראי תערובת מסופק עד הבית ואת הביצים לקחו מהבית. היו חברים שראו במצב שנוצר פתרון קבע, ואנחנו מצידנו החרמנו את הצרכנייה. בבית חסיה ושמואל וינר ז''ל נפתחה חנות מכולת. מאפיית רמת הכובש סיפקה לנו לחם טרי יום יום עד הבי. עד שבלחץ המושב הם הפסיקו לספק לנו לחם. כמובן שלא נשארנו רעבים, פתרנו גם את הבעיה הזאת.
במאבק הזה נגד מוסדות המושב, היינו בסוף הדרך רק 19 משפחות. חלק מהחברים בהרחבה, בלחץ חברי ההנהלה ומנהל החשבונות, ביטלו את יפוי הכוח שלהם לועדה המארגנת וחזרו לשתף פעולה עם מוסדות המושב. הפרדוקס היה, שאותם החברים שהיו צעקנים הגדולים ביותר, שטענו על קיפוח והפלייה, הם היו הראשונים שפרשו מההתארגנות.
פנינו לרשם האגודות ולמשרד החינוך. שר החינוך היה החבר עמי אסף ז''ל, איש מושב, פעיל בתנועה. בשמנו פעל עורך הדין, חבר הכנסת חנן רובין, שהתנדב לתת לנו סיוע משפטי ללא תמורה. לכן זומנו נציגי המושב ונציג ההרחבה לבוררות מחייבת משפטית. מאחר שהיינו מיוצגים על ידי עורך דין, פנה החבר שפירא לעורך הדין יום לפני קיום הבוררות, על מנת שייצג את המושב. בתחילה הוא סרב, בטענה שאינו בקי בפרטים, פרט למה שנכתב בעיתונים, שבמושב קיימת קרן מיוחדת לחינוך שנוסדה עוד בימי ההתארגנות בפתח תקווה, ואנחנו לאל שותפים לקרן הזו. לכן לא מגיע לילדי ההרחבה תשלום עבור חינוך תיכון. כשנשאל ע''י עורך הדין  אם הוא יכול להציג את ספרי הקרן, התברר ל עו''ד שאין קרן כזו. נאמר לשפירא, שזה דבר חמור וגובל בפלילים. על מנת למנוע הסתבכות, ישבה באותו לילה הנהלת החשבונות במזכירות, והוציאו לכל חבר ט.ל.ח. (טעות לעולם חוזרת) חשבון נוסף גם לאלה שהמושב לא חייב להם ואין להם ילדים בתיכון. אליי הגיע החבר נוימן, מנהל החשבונות במושב והביא חשבון נוסף בשעה 2 בלילה. כמובן, בחשבון החדש כל החברים שהיו זכאים קיבלו זיכוי עבר תשלומי חינוך במלואם לכל התקופה, רטרואקטיבית.
למחרת נסענו, שני חברים, לחבר הכנסת חנן רובין, וסיפרנו לו שהלילה קיבלו כל החברים שהיו זכאים זיכוי מלא עבור תשלום תיכון. עורך הדין רובין אמר לנו: למעשה זכיתם במאבק וקיבלתם מה שדרשתם. יש 2 אפשרויות: אחת, להודיע על ביטול התביעות מצידנו ושאין צורך לקיים בכלל דיון, משום שבעניין גן הילדים הבעיה נפתרה. אפשרות שניה, לקיים דיון ולספר שהחזירו לנו את הזכויות כגנבים בלילה. אנחנו הודענו שמסתפקים בזה שקיבלנו מבוקשנו ולא מעוניינים בהשמצות במושב בו אנו חיים ומתכוונים לחיות.
בענין הקרקעות התנהל בירור נפרד בתנועת המושבים. אני חייב לציין, שהמאבק עם המושב היה קשה במיוחד, משום שבראש המאבק עמד החבר שפירא, מזכיר מרכז החקלאות, אישיות מרכזית, הכל יכול במפא''י. גם עיתונאים לא העזו לפרסם דברים נגדו.
הוא אומר'' ''פרליס עוד לא אמר דבר''. אמרתי לו שפרליס מגרד את הקרחת משם שקשה לו לתת תשובת אמת, הוא גם לא אמר אף מילה, הוא רק התחיל לנענע את הראש לשלילה, ועיתון ''דבר'' פרסם את כל סיפור הסכסוך.
ענין האדמות
לפני שחילקו כמעט את כל האדמות, כ-25 דונם לכל חבר במושב, גם לותיקים וגם להרחבה, פרט לשטח סאפ (המושב התכוון ליעד את השטח כאילו להתיישבות בנים, ועד שהבנים כולם יהיו מוכנים ובוגרים, יימסר השטח זמנית להורי הבנים).
השטח נמדד לחלקות של כ-7 דונם לכל חברי המושב הותיק, אנחנו ראינו בזה נסיון ליצור עובדה, שלחברי המושב הותיק יהיו 32 דונם, ולחברי ההרחבה 25 דונם. הטענה שלנו היתה: אם זה מיועד להתיישבות בנים לעתיד, מדוע יימסר השטח רק לחברים הותיקים? כולם, כולל אלה שאין להם כלל ילדים וגם לאלה שהילדים שלהם עזבו את המושב, בעוד שגם לחברי ההרחבה היו ילדים בוגרים )נכון, מעטים במספר לא קיבלו חלקות לשמירה עבור ילדים שלהם). טענתנו בפני מוסדות תנועת המושבים היתה שאחד מאבני היסוד של חוקת המושב הוא קרקע שווה, כמו עבודה עצמית, שיווק משותף.
אנחנו רואים בזה נסיון נוסף לקפח אותנו, כמו הסיפור של קרן חינוך שהתברר שלא היתה ולא נבראה, כך גם הטענה של שמירה על קרקעות הילדים.
נציגי המושב טענו גם דבר נוסף, שלחברי המושב הותיק החלקות מפוצלות לארבע וגם לחמש יחידות, בעוד שלחברי ההרחבה החלוקה היא פחות מפוצלת, לכן מגיע להם יותר קרקע ובנוסף לזה להרחבה יש יתרון נוסף: יש להם 7.5 דונם ליד הבית ולמושב הותיק 2.5 דונם בלבד.
הועדה של תנועת המושבים קיבלה בחלקן את טענות המושב, שמגיע פיצוי מסוים לחברי המושב הותיק, אבל לא 7 דונם.
כמו כן, אני חייב לציין שהרבה חברים במושב הותיק לא היו שלמים עם הנהגת המושב בסכסוך הזה. כשהיו דיונים באסיפה הכללית, כמו חברים לעזבו את האסיפה כמחאה.
כמו כן, אני חייב לציין את הקושי במאבק. לאחר שהדברים התפרסמו ב''ידיעות אחרונות'' פנה אליי כתב ''מעריב'' בשרון ואני מסרתי לו את גרסתי בסכסוך. הנ''ל פנה ליצחק שפירא, מזכיר המרכז החקלאי לשם קבלת תגובה. אמר לו יצחק שפירא: אם אתה ראיינת את וייס, אני לא מוכן להתראיין. אמר לו: אני אאלץ לפרסם באופן חד צדדי. אז שפירא אמר: אתה לא תפרסם שום דבר, והוסיף: אני מעביר ל''מעריב'' כל חודש כ-30 אלף לירות  עבור פרסום מודעות... באם תפרסם מודעה חד צדדית אני אפסיק לפרסם ב''מעריב''. האיום עבד וזה לא התפרסם במעריב בשלב זה.
עם עיתון ''דבר'' היה סיפור מעניין. כתב השרון של ''דבר'', החבר אנגל, פנה אליי וכמעט נזף בי, איך אני מעיז לפרסם בעיתונים דברי שקר נגד המושב, ומה שכתוב בעיתונות לא יכול להיות אמת (במיוחד הידיעה שהמושב לא משלם עבור ילדי ההרחבה עבור חינוך תיכון), ואם המושב טוען שיש קרן נפרדת, ''לכן לא מגיע לכם''.
אני החלטתי לברר את העניין. למחרת לקחתי את אנגל בג'יפ שלי, נכנסנו למזכירות ואמר לחבר פרליס ז''ל, שהיה מזכיר וגזבר המושב: ''אני אסתפק אם אתה תאמר לי בעל פה שיש קרן כזאת. אני לא צריך שתראה לי את ספרי הקרן. אתה ידוע כאיש ישר ואני מאמין לך. באם אין קרן כזו אני אפרסם בעיתון ''דבר'' מה שהתפרסם בעיתונים אחרים, באם אפילו כל חברי המושב יבטלו את המינוי על העיתון''. פרליס כמנהגו, כשהוא מתקשה לתת תשובה, הוא מתחיל ללטף את הקרחת המפורסמת שלו. אני אומר לאנגל: אתה יכול להתחיל להכין את הכתבה, אין קרן.
כפי שציינתי לעיל, הסכסוך הפך להסטוריה, ומאותו זמן החיים המשיכו לזרום כרגיל, ללא סימני היכר רשמיים בין חברי ההרחבה וחברי המושב הוותיק. ובא לציון גואל!

נ.ב.
אם יש חברים שחושבים וזוכרים שהסיפור היה אחרת, שיטרחו ויכתבו וגם זה יכנס להיסטוריה של מושב צופית עד סוף כל הדורות...