חסיה ויינר / עמ' 269-273

זכתה עיר מגורי לודמיר שעם פלישת הגרמנים לפולין, סופחה היא על פי הסכם
מולוטוב-ריבנטרופ לרוסיה הסובייטית. החיים תחת הסובייטים לא היו קלים כל עיקר, אבל נראו כגן עדן לעומת התנאים בהם נמצאו היהודים תחת שלטון הנאצים. ב22 ביוני 1941, עם התקפת הגרמנים את ברית המועצות באנו ביום אחד תחת השלטון האכזרי של הנאצים. הגייסות הגרמניים נכנסו ללודמיר ביום חמישי, וכבר למחרת, ביום ששי, חטפו יהודים בחוצות והוציאו אותם להורג ביער הסמוך. זוכרתני, כי בליל שבת, שמעתי הדי יריות, ולא ידעתי שביריות אלה נהרגו עשרות יהודים.
לא עברו ימים מרובים והאוכלוסיה היהודית רוכזה בגיטו. והגיטו יום יום הלכו תושביו ונתמעטו. בבוקר, יצאו לעבודה ובערב חזרו תמיד פחות מכפי שיצאו. אחי, בחור אמיץ, הצליח להתחמק מעיני הנוגשים הגרמניים שהיו מלווים את היוצאים לעבודה, ברח ליער ומשם מצא דרכו לכפר ואף מצא עבודה אצל אחד האיכרים. לילה אחד, בשעה מאוחרת בא אל הגיטו להוציאני משם. הצלחנו לעזוב את הגיטו באותה דרך שבא, ואחרי הליכה של עשרה קילומטר הביאני לכפר שבו הסתתר. כעבור שלושה ימים נודע לנו שהגרמנים ערכו ''אקציה'' בגיטו, מאות יהודים, בתוכם כל בני משפחתי, נסחבו אל היער, ובקברים שקברו במו ידיהם נורו ונקברו. אחדים מהם אף נקברו חיים. מכל משפחתי נשארנו בחיים אחי ואני.
באותו כפר, לודמירפול, מצאנו מקלט אצל איכר בשם בוקה, שאף על פי שידע מה צפוי לו אם יתגלה שבביתו מתחבאים יהודים, לא נרתע מלהסתיר אותנו במשך שנה בממגורה, ובלילות היה מביא לנו מזון, מן המעט שהיה לו, להחיות את נפשנו. יום אחד הסתכן אחי ויצא לכפר, האיכרים חטפוהו ורצחוהו במקום. התחילו לחשוד באיכר בוקה, שאצלו הסתתר ה''ז'יד'' שרצחו, ומדי פעם היו באים אליו וחקרוהו אם במקרה אין מתחבא אצלו איזה יהודון. הם חשדו בו משום שידעו את נפשו העדינה ותכונותיו לשים את נפשו בכפו להציל אדם מהחיה הנאצית.
יום אחד פשטה שמועה כי הגרמנים הפסיקו לחטוף ולרצוח יהודים. להיפך, הכריזו שהם מוכנים לתת עבודה לכל שירצה לעבוד בעבודות השדה השונות. הם היו מעוניינים לאסוף את היבול ולשלוח אותו לגרמניה. יהודים רבים יצאו ממחבואיהם ונתקבלו לעבודה בשדה. גם אני הייתי ביניהם. ואכן במשך רוב חודשי הקיץ עבדתי בשדה עם עוד יהודים, כאשר מעלינו עומדים שוטרים אוקראינים ומנופפים בשוטים על ראשינו. לפני גמר הדיש התחילו רווחים שמועות כי עם תום העבודה בשדה לוקחים הגרמנים את העובדים ומחסלים אותם. ואכן, יום אחד, קמתי בבוקר וכרגיל יצאתי אל תחנת הריכוז משם היינו נשלחים לעבודה. למזלי אחרתי בדקות אחדות. באמצע הדרך נפגשתי ביהודים שהצליחו לברוח מתחנת הריכוז ובפיהם הבשורה האיומה שלא לעבודה שולחים היום, אלא למחנה ההשמדה. הם סיפרו שבין היתר אסרו הגרמנים את כל חברי ה''יודענראט'' (ועד היהודים). נסתי כל עוד נפשי בי עד שהגעתי לאחת החצרות העזובות בגיטו. באותה חצר הכין אחד הדיירים ימים לפני כן מסתור מתחת לבית הכסא. מתחת לבור של בית הכסא חפר בור עמוק. כאשר חמקתי לתוך הבור מצאתי כבר שלושה יהודים שהתחבאו שם. שבועיים ימים ישבנו בתוך הבור, שמענו איך הגרמנים והאוקראינים הסתובבו בחצר ובבית וחיפשו יהודים מתחבאים; פעמים רבות עברו על ידינו ושמענו ברורות כל מה שדיברו ביניהם. למזלנו לא גילו את מחבואנו.
לאחר שבועיים יצאנו מן הבור לשאוף קצת אויר צח, ובהיותנו בחוץ שוב לא היה רצון לחזור לבור המעופש. גם המזון אזל והברירה היתה או לגווע ברעב בתוך הבור או להסתכן. נכנסנו לתוך הבית שהיה עזוב, ואחרי חיפושים מצאנו בו סדינים קרועים, שהרוצחים לא מצאו ענין בהם. התעטפנו בסדינים הלבנים והתחלנו להתגלגל בשלג. החבילה נתפרדה וכל אחד חיפש מקום הצלה לעצמו. דרך הסמטאות החרבות והעזובות הצלחתי להגיע לעיבורה של העיר, פרבר שגרו בו פולנים ורוסים. באישון לילה דפקתי בדלתה של פולניה אחת שהכרתיה מלפני המלחמה (בין כך ובין כך לא היה לי מה להפסיד), אשה גלמודה שגרה לבדה בביקתה רעועה. להפתעתי נפתחה הדלת והאשה הכניסה אותי לתוך החדר. מיד הורידה אותי למרתף וציוותה עלי לא לזוז משם אם אין ברצוני להביא כליה על שתינו.
ימים אחדים הייתי במרתף והיא התחלקה אתי עם מעט המזון שהשיגה בעבודה אצל הגרמנים. לילה אחד ירדה אלי ואמרה לי שלא תוכל להסתיר אותי עוד כי חושדים בה שהיא מחביאה יהודים. ואמנם למחרת באו הבריונים האוקראינים לביקתה לבדוק אם אין בה יהודים. ברגע האחרון ממש הספיקה להודיע לי על ידי הקשה בריצפה שעלי לברוח דרך יציאה אחרת שהיתה במרתף, והיא עיכבה בינתיים את הרוצחים ע''י כיבוד שהגישה להם.
שוב הייתי בחוץ, צפויה כל רגע ליפול לידי מבקשי נפשי. כבר ירד הלילה, ובין שבילי שלג הגעתי לביתו של איכר זקן. מזלי הוליכני תמיד לאנשים בעלי נפש. האיכר הזקן, על אף הסכנה הכרוכה בכך, נתן לי מחסה בביתו, אך לא לאורך ימים. באישון לילה עזבתי את ביקתתו ודרך שבילים וסימטאות באתי לגיטו שהיה שרוף וחרב כולו.
כצל התחמקתי משם עד שהגעתי לקצה העיר, שם גרו גויים מכרים שלי מלפני המלחמה. פתאום, בהסתתרי בצלו של אחד הבתים, הגיעו לאזני קולות מוכרים. מיד הכרתי בקולות האיכר בויקה ואשתו שהסתירו אותי במשך שנה בביתם בכפר. ניגשתי אליהם והם שמחו לראותני חיה. אך השתוממו מאד כיצד איני מפחדת להסתובב בחוץ. סיפרתי להם את כל תלאותי שעברו עלי מאז עזבתי את ביתם, וגם הם סיפרו לי על הפורענות שירדה עליהם. הרוצחים האוקראינים שרפו את ביתם, רצחו את אחיו ואת משפחתו, והם נמצאים אצל מכר שמעסיק אותם בעבודה. הם הכניסו אותי לאורווה והסתירו אותי מתחת לערימות הקש.
ימים אחדים הצלחתי להשאר חבויה מתחת לקש. כל פעם כאשר האיכר נכנס לאורווה והתחיל לדקור בקלשונו בתוך הקש פרחה נשמתי - שמא יגלה אותי. כאשר נתגליתי הצלחתי שוב לברוח ואיכר אחר נתן לי להסתתר ימים אחדים בעליית הגג שבביתו.
לא יכולתי להתחבא יותר בבתי איכרים, כי בסביבה נפוצה שמועה כי יהודיה מתחבאת פעם במקום זה, פעם במקום אחר, והחלטתי להגיע ליער שהיו בו פרטיזנים. כחיה נרדפת, רעבה, פצועה ורצוצה בגוף ובנפש, לבושה סמרטוטים קרועים, זחלתי על גחוני עד שהגעתי ליער ונפלתי לידי הפרטיזנים ברגע שאפסו כוחותי. הפרטיזנים נתנו לי לאכול ועטפוני בסמרטוטים שונים שאספו כדי שלא אקפא מקור.
בינתיים התקדם הצבא האדום ושיחרר אזור אחרי אזור מידי הגרמנים. הגעתי לרובנה שעם בוא הרוסים, התחילו להתקבץ בה שרידי יהודים שנשארו בחיים. רק לעתים רחוקות נותרו בחיים שניים ממשפחה אחת. הרוב הגדול של הנמלטים היו בודדים וגלמודים. השכול והיתמות שררו בכל. אי אפשר היה לשאת עוד בבדידות. אנשים זרים התחילו להתקרב זה לזו, בחפשם קצת חמימות משפחתית. גם אני באתי בברית נישואין. עשרה חדשים בלבד הייתי יחד עם בעלי. הוא חלה במחלת הטיפוס ומת. לא זכה לראות את בתו שילדתי אחרי מותו.
אך כוס יגוני לא היה מלא עדיין. בהיות בתי בת 18 חודש נלקחה ממני במיתה חטופה. לא היה גבול לאסוני וליגוני. ואף על מכה אחרונה זו התגברתי ועם קום המדינה הגעתי ארצה יחד עם עולים רבים אחרים. כאן הכרתי את בעלי והתחלנו, שני אודים מוצלים מאש, לבנות מחדש את חיינו.
כשבאנו לפני 15 שנה לצופית, קבלנו צריפון קטן 4 על 3 והתחלנו לבנות את המשק. את אפרוחי הפרגיות והברווזים טיפחתי בחדרון הקטן. חיממתי אותם עם פתיליה בעת שעוד לא היה חשמל בבית. עזרתי לבעלי בכל העבודות במשק: בגידול ירקות, בגידול עופות; עבדתי גם בעבודות חוץ, כדי להגיע ככל האפשר מהר יותר לעצמאות כלכלית ולמען לא תחסר מאומה לבנותינו הקטנות. ואני רואה צורך להדגיש את העזרה הרבה שקיבלנו מהמתיישבים הוותיקים שבכפר. הרי באנו לישוב מאורגן ומסודר. שאלת המים לא העיקה עלינו כמו בכפרים חדשים שאך הוקמו עם ייסוד המדינה. בשביל ילדינו מצאנו בית ספר טוב ומאורגן כהלכה, ואחר כך כאשר גדלו עמד לשרותנו גם בית ספר תיכון בקרבת מקום, ב''בית ברל''. הוא הדין ביחס למרפאה, חשמל, בית עם, קולנוע, תחבורה סדירה וכל המוסדות הקיימים בכפרנו.
בנינו במרץ את המשק, הגדלנו את הבית, נטענו עצים שגדלו והסתעפו, וכן בנותינו גדלו והשתרשו ואין ביניהן לבין בני הוותיקים ולא כלום. אמנם, אנחנו, ההורים הולכים ומזדקנים, אך זו דרך הטבע. תפילה בלבנו: מי יתן ונזכה עוד שנים רבות לחיות וליהנות מן הנחלה והמנוחה אליה הגענו במולדת ובצופית.