נתן צימר / עמ' 285-286

אבי היה חסיד ויז'ניץ וגדלתי וחונכתי באוירה של חסידות. כשגדלתי נתפסתי לרעיון הציוני ובעיירתי הקטנה לא הרחק מצ'רנוביץ הקדשתי כל שעה פנוייה לעבודה ציונית. בגיל צעיר עזבתי את עיירת מגורי ועברתי לצ'רנוביץ. גם בעיר הגדולה מצאתי דרכי אל ציוני המקום.
הייתי פעיל בתנועה החלוצית וציפיתי ליום המאושר בו אוכל לעלות ארצה בתור חלוץ. אולם לא קל היה לזכות בסרטיפיקט בצ'רנוביץ, שמאות ואלפי חלוצים מבוקובינה כולה כלו עיניהם לסרטיפיקט.
בינתיים הגעתי לפרקי וגוייסתי לצבא הרומני. מששוחררתי מהשרות הפעיל בצבא נשאתי אשה ועוד לא הספקתי להתחיל לבנות חיי משפחה ופרצה מלחמת העולם השנייה. בוקובינה נכבשה ע''י הרוסים ושוב חלה עלי חובת גיוס, והפעם לצבא האדום.
זמן לא רב ארכה האידיליה הרוסית-גרמנית ובחודש יוני 1941, עם פלישת הנאצים לברית המועצות, נסוגותי יחד עם הצבא האדום.
אשתי ויתר בני משפחתי נשארו ברומניה, ואני כחייל בצבא האדום, השתתפתי בהרבה קרבות ויותר מפעם אחת ראיתי את המוות לפני עיני. ביחוד חקוק במוחי הקרב ע''י ברדיצ'ב כאשר לפתע מצאנו את עצמנו מוקפים מכל צד. הגרמנים טמנו לנו מלכודת וגדוד שלם נשאר מכותר. אש וגפרית ניתכו עלינו מלמעלה מהמפציצים הגרמניים וחיילינו נפלו כגבורים. עמדנו בפני הברירה: ליפול כשבויים בידי הגרמנים או לפרוץ לנו דרך, יהיה המחיר אשר יהיה. בחרנו בדרך השנייה, בזחילה בביצות הצלחנו שרידי הגדוד להתחמק מידי הגרמנים.
זכיתי ונותרתי בחיים. גדולה היתה שמחתי כאשר בחזרי אחרי המלחמה לבוקובינה מצאתי בחיים חלק מבני משפחתי, ביניהם אשתי. התחלתי לחפש דרך להגיע לארץ ישראל. כניצולים רבים אחרים היינו,
אשתי ואני, בין המעפילים באניה ''מדינה''. האנגלים תפסונו והעבירונו לקפריסין. קרוב לשנתיים נאלצנו לשבת במחנה בקפריסין עד שקמה מדינת ישראל, ששיחררה אותנו. בבואנו לארץ הובאנו מיד לצופית,
וכאן התחלנו פרק חדש בחיינו מרובי הנסיונות. אמנם גם כאן לא חסרנו קשיים, ביחוד בשנים הראשונות, אך מה הם לעומת הסבל שנפל בגורלנו בשנות השואה! מצריף קטן הגענו לבית ואת הבית הרחבנו ושיפרנו. את החמור החלפנו בסוס, ואת הסוס בטרקטור. יחסית אין אנו חסרים מאומה, ואשרינו שסו''ס הגענו אל הנחלה ואל המנוחה.