אברהם גור / עמ' 177- 178

בחודש ניסן תרצ''ד, ואני עובד בפרדסי כפר סבא, הוזמנתי ע''י הח' ש. יבנאלי ז''ל למרכז לחינוך. הח' יבנאלי קבלני בידידות והציע לי משרת הוראה במושב החדש שהתיישבו בו לפני זמן קצר. שם המושב צופית (אירגון פתח תקוה).
יבנאלי הסביר לי את חשיבות התפקיד והכבוד הרב להיות מחנך ילדי עובדים בארץ ישראל. אמנם מבחינה כלכלית לא קסמה לי ההצעה - בס''כ 24 שעות עבודה בביה''ס, בשכר ברוטו של 4.44 לא''י, בעוד ובפרדס הגיע שכרי ל-7 לא''י. והוא הוסיף: את המשכורת תקבל מידי גזבר המושב.
על אף התנאים הגרועים הסכמתי. קיבלתי ברכתו של יבנאלי ויצאתי לצופית להפגש עם ועדת החינוך של הכפר. בביתו של הח' ויגוצקי, גמרתי את כל הסידורים הקשורים בקבלת המשרה. למחרת חיכו לי התלמידים על הגבעה, מול פרדסי אידלמן - קבוצה של ילדים נחמדים ובראשם אפרים. הם הכניסוני לבית הספר - ביתו של הח' גובר, שעמד אז ריק. זה היה בית מושב רגיל, בן שני חדרים, שבאחד מהם שכן כבוד גן הילדים.
עד כמה שזכרוני אינו מטעני, היו בביה''ס 17 ילדים, בני שלושה גילאים. בכיתה הגבוהה היו 7 ילדים והם: אפרים, צפורה, הדסה, שחורה, אסתר, חגי, וגדי. בכיתה השנייה: מנחם של אפרים (בפי הילדים), מנחם של שחורה, תמר אחות אסתר, ואחרים שלצערי איני זוכר כעת את שמותיהם.
בביה''ס אין ציוד, אין אמצעי המחשה ואין גם סיכויים לקבל כסף ולרכוש ולו את הדברים האלמנטריים. סידרנו את הלוח מנייר זפת, ששימש לציפוי גגות, וכך התחלתי להרביץ תורה לילדי צופית. את אפרים, הער והתוסס, מיניתי לעוזרי, כי ראיתי בו גורם להפרעות, אם לא אטיל עליו אחריות מיוחדת.
באותה שנת לימודים המשכנו ללמוד גם בחודש יולי, והחופשה השנתית הצטמצמה לחודש אוגוסט בלבד.
גרתי בכפר סבא ויום יום הייתי מכתת רגלי בחולות, לפעמים פעמיים וגם שלוש פעמים ממקום מגורי לביה''ס. מועצה פדגוגית לא קיימתי, כי הייתי יחידי, אולם תחת זה קיימתי פגישות עם הורים, בעיקר עם האמהות שהיו בימים ההם ''בקיאות'' בפדגוגיה. שמעתי הרבה עצות מפיהן כיצד יש ללמד ואיך לחנך. אח''כ הוברר לי שאת הידע הפדגוגי היו שואבות מן הספר ''האם והילד'', שהוצא אז ע''י קופת חולים. התחננתי לפני האמהות לא להרבות בקריאה בספר זה (אני מקוה שקופת חולים לא תעלב), כמובן,בהלצה.
סיימנו שנת לימודים. את המשכורת קיבלתי בתשלומים קטנים מאד. התשלום הגדול ביותר היה שטר של חצי לירה. באותה שנה ראשונה לא זכיתי לקבל מידי הגזבר לירה שלמה בבת אחת.
שנת הלימודים החדשה התחילה כרגיל. תמר הגננת עזבה את המקום ובמקומה באה פנינה אלגזי, ילידת קפריסין, מסורה לעבודה. ביחד היינו כבר מועצה פדגוגית, קיבלתי תוספת למשכורתי ועכשו ל-6.75 לא''י. בשנה זו ראיתי גם תשלומים יותר גדולים, לפעמים גם לירה שלמה.
ביה''ס התחיל להתפתח, נוספו ילדים, נרכז ציוד. גם ספריה נרכשה. נפתח בי''ס בגן חיים, המושב השכן, והיו פגישות הדדיות וגם התייעצויות פדגוגיות משותפות. עברתי לגור בצופית אצל משפחת ירקוני שתמיד אזכרם לטובה. במשך השנה השנייה לעבודתי קיבל המוסד צורה של בי''ס רגיל והילדים עסקו בתורה ועבודה.
בסוף השנה השנייה לעבודתי עוד זכיתי להשתתף בהנחת אבן הפינה לבית הספר החדש.
לשנת הלימודים החדשה עברתי לבאר טוביה. זכרונות טובים נשארו אצלי מילדי צופית שאהבתים מאוד ושמחתי להפגש אתם בהזדמנויות שונות... ביחוד לא אשכח את הפגישה עם גדי. זה היה בימי מלחמת השיחרור והדרך לנגב היתה סגורה ע''י הכוחות המצריים, ובבאר טוביה התארגנו לפריצת הדרך. בין הבחורים שנשלחו למשימה זו, מצאתי את גדי. הזמנתיו אלי. הכרחתי אותו לנוח אצלי עד צאת החשכה. בלילה יצאו. חרד הלב ביציאתו ובלבי תפילה לראותו בשובו בשלום. זכיתי וראיתיו בשובו בשלום לאחר מילוי המשימה ובסוף אני רואה חובה להזכיר את החברים פיכמן וגרייבר, זכרון שניהם לברכה, שעודדו אותי ועזרו לי בעבודתי בשתי שנות עבודתי בצופית, שלא היתה קלה כל עיקר.