ראשית ההתארגנות של הגרעין להתישבות אינטנסיבי פתח תקוה חלה בשנת 1924. הסיסמה ''התישבות אינטנסיבית'' היה בה מעין צעד מהפכני בתקופה שהמושבים נהלל וכפר יחזקאל שימשו דוגמא להתיישבות אקסטנסיבית והסיסמה בשביל פועלים-חלוצים מהעליה השלישית היתה - לעמק-יזרעאל. כמה אירגונים התארגנו אז: אירגון יזרעאל, שמרכזו היה בכפר יחזקאל וחבריו עבדו בו בבנין, ואירגונים אחרים שקבעו את מושבם בנהלל, וחבריהם עבדו בניקוז ובבנין. מחוז חפצם היתה התיישבות בעמק יזרעאל, אירגון יזרעאל היווה יסוד לכפר הס, והאירגונים שמרכזם היה נהלל הקימו את כפר יהושע וכפר ויתקין, כאמור, היתה המגמה של כל אלה התיישבות אקסטנסיבית.
לעומת האירגונים הללו שם לו למטרה ''אירגון אינטנסיבי חקלאי א' פתח תקוה'' להתנחל על שטחי קרקע קטנים מושקים, מתוך הנימוק כי ההתיישבות הגדולה בעמק בלעה את חלק הארי של התקציב הציוני בעבר וגם בעתיד יכוון רובו ככולו לביסוסה של התיישבות זו. מי שהתמצא קצת בענייני התיישבות ידע כי השנים הבאות יהיו שנות רזון ולא יהיה מקום להתיישבות המונית.
חברי אירגוננו רובם התרכזו בפתח תקוה ועין גנים - המושב הראשון על-יד פתח תקוה, שנוסד עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, והוא ששימש לנו דוגמה. משנוסד אירגוננו לא השתעשענו באשליות, שכן ידענו שקודם כל צריכים אנו להתבצר ככוח מגובש גם כאירגון, גם במועצת פועלי פתח תקוה, לפי שבמרכז החקלאי, ששלטו בו שתי מפלגות הפועלים בארץ - הפועל הצעיר ואחדות העבודה - לא נמצא אוזן קשבת לתכניותנו, באשר שתיהן שמו דגש על ההתיישבות האקסטנסיבית הכבדה, המבטיחה אספקה עצמית למתיישב גם בשעת חרום, לעומת המצב במושבות ההדרים, שפרדסיהן והמטעים האחרים (שקדים) נחרבו בימי מלחמת העולם הראשונה ואוכלוסיהן רעבו ללחם.
בידענו את הלך הרוחות במרכז החקלאי קבענו לעצמנו כמטרה ראשונה - רכישת שטח אדמה על יד פתח תקוה, לעלות עליה בכוחות עצמיים, להתפרנס מעבודה במושבה, ובימי חוסר עבודה עונתיים ובשעות שלפני העבודה ולאחריה לטפל במשקים שנקים על אדמתנו. כצעד ראשון פנינו למרכז החקלאי שיאשר אותנו כאירגון להתיישבות. לאחר שקיבלנו את האישור, התחלנו בחיפושים אחר פיסת קרקע מתאימה בסביבות ''אם המושבות''. אמצעים לרכישת הקרקע לא היו לנו, והח' הרצפלד פתח במשא ומתן עם הקרן הקיימת בדבר רכישת שטח מתאים עבור אירגוננו.
האדמות שהצבענו עליהן (כפר גנים וכפר סירקין), או שבעליהן היו יהודים או שנמצאו רחוק מן המושבה ומחירן היה רב. הקרן הקיימת לא נתנה הסכמתה לא לאלה ולא לאלה, לראשונות משום העקרון שאין היא קונה אדמות מידי יהודים, ולאחרות משום שהיו יקרות מאד והיא לא היתה מוכנה לשלם מחיר כה גבוה. בינתיים נקפה שנה.
בועידה החקלאית שהתקיימה בחיפה ב - 1925, הועידה שבה נוסדה ''ניר השיתופית'', הופעתי בשם אירגוננו והעליתי לפני ציריה את תכניתנו. באותה עת כבר התחילה להתארגן תנועת המושבים והאירגונים והבאתי את תכניתנו גם בפני חבריה, אבל האמת ניתנת להאמר, גם צירי הועידה, גם ראשי התנועה, לא התייחסו באהדה להתיישבות אינטנסיבית, ושוב מתוך שימת דגש על אספקה עצמית, כלומר - לחם לעובד לכל צרה שלא תבוא.
בינתיים חלפו השנים. האירגון שמייסדיו היו רווקים היו לבעלי משפחות; במשך הזמן הצטרפו אלינו חברים חדשים, ולאט לאט היינו לכוח במועצת פועלי פ''ת, ולא אחת גם היינו לשון המאזניים בין המפלגות. בבחירות הופענו ברשימה מיוחדת, אם כי חברינו השתייכות מי למפלגה זו מי למפלגה האחרת. תודות לכוח שהיינו הצלחנו להקים שכונת צריפים על שם האירגון.
משראינו כי האדמות שהצבענו עליהן נשמטות והולכות מידינו, הבאנו לקרן הקיימת הצעה להשתתף ברכישת הקרקע, כלומר אנו נשלם את ההפרש מעל למחיר שהקק''ל מוכנה לשלם. הצעתנו נראתה בעיני לשכת הקרן הקיימת, וכך התחילה בטיפול מעשי לרכוש שטח קרקע למעננו.
אז כבר לא היינו האירגון היחידי להתיישבות אינטנסיבית. שכן באותו זמן בערך נוסדו אירגונים אינטנסיבים ברחובות ובמושבות אחרות, ולא עוד אלא גם האירגונים האקסטנסיבים התחילו לשים פניהם לעבר המטעים. גם בפתח תקווה קם על ידנו אירגון שני להתיישבות אינטנסיבית - ''אירגון אינטנסיבי חקלאי ב'', שעם חלוף הזמן הצטרף לאירגוננו. (מאותו אירגון נשארו בצופית רק החברים זק, סניטקטבסקי וי. שפירא).
טחנות ההתיישבות טחנו אז לאט. לא הספקנו לסיים את המשא ומתן בדבר רכישת שטחי הקרקע והמחירים קפצו גבוה גבוה, ושוב סרבה הקרן הקיימת לשלם מחירים ספסריים על אף השתתפותנו הכספית. התנודות ברכישת הקרקע וגורמים אחרים ריפו מפעם בפעם את ידי הפעילים ובתקופות מסויימות נדמה היה כי אנו עומדים בפני קיר אטום, אלא שהזמן התחיל לפעול לטובתנו. ההתיישבות האקסטנסיבית לא התרחבה, אף על פי שבעמק נרכשו אדמות נוספות, מחמת חוסר תקציב. האירגונים שחיכו התיישבות בעמק יזרעאל, נחלו אף הם אכזבות ועיניהן הופנו למשק האינטנסיבי, שלא דרש השקעות כספיות גדולות כמו ההתיישבות בעמק. בתוקף הנסיבות צץ בין מנהיגי המרכז החקלאי הרעיון לחפש דרכי התיישבות חדשות שידרשו פחות השקעות מההתיישבות האקסטנסיבית. בהקשר זה יצא לוי שקולניק (לוי אשכול, כיום ראש הממשלה) ליוון ללמוד את שיטת התיישבות היוונים מטורקיה, שהוחזרו ליוון ע''פ הסכם העברת האוכלוסיה בין שתי הארצות. עם חזרו הושמעה - בפעם הראשונה בארץ הסיסמא ''התישבות אלף''. אמנם בהתחלה לא היה מדובר על התיישבות זו לאזור החוף, מתוך הנחה כי כאן אפשר יהיה להעלות מספר רב של מתיישבים בפחות אמצעים מאשר במקומות אחרים. מתוך פרספקטיבה זו לבש הטיפול ברכישת הקרקעות אופי של התיישבות המונית.
באותה תקופה התנהל משא ומתן על רכישת גושי קרקעות גדולים כמו ואדי חוארת, הוא עמק חפר ואדמות גוש תל מונד, שם נטע לורד מלצ'ט פרדס גדול. אירגוננו היה מועמד להתיישבות באחד מאותם השטחים ונציגנו השתתפו בסיורים שאורגנו ע''י הקק''ל והמרכז החקלאי בהם. בכל זאת, יחד עם הסיכויים להכלל בין מתיישבי הגושים הנ''ל, לא הזנחנו את טיפולנו העצמי, ובעזרת מתווכים מפ''ת, הוצע לנו שטח אדמה בין קלמניה ובין גן השרון ע''י כפר-סבא, שאז הוחל בנטיעתו.
בשנת 1929, חמש שנים לאחר התארגנותנו, נרכש השטח שהשתרע על פני 900 דונם. כיוון שלא כל השטח היה מרוכז, ראינו את עצמנו נאלצים לוותר על 130 דונם, בקרבת כפר-סבא, אשר בינו לבין השטח המרוכז הפרידו פרדסים יהודיים ואדמות ערביות. קיצורו של דבר, במקום 900 דונם נרכשו למעננו 770 דונם.
מיד לאחר רכישת האדמה העברנו חלק גדול של חברי האירגון לכפר-סבא וסביבתה. אחרי מאמצים רבים הצלחנו להחדיר חברים לעבודה במשקי גן-השרון, קלמניה ופרדסי גן-חיים. עבודה זו היתה בעצם היסוד הראשון לריכוז האירגון לקידום התיישבותנו.
נאמנים לקו שהתווינו לעצמנו ניגשנו להכנת משתלת הדרים, לחרוש את השטח חריש עמוק, לחפור באר ולהכין מפה טופוגרפית של האדמה.
להגשמת כל אלה הוטל על כל חבר השתתפות כספית. באין לאף אחד מאתנו כסף במזומנים, הוחלט שכל חבר יחתום על שטרות. כל אחד חתם על שטר לשנה שנפרע ע''י תשלומים חדשיים משכר העבודה. רוב העבודות, כגון: הכנת חפירת הבאר ובנייתה, עשיית הבלוקים - נעשו ע''י חברי האירגון, מהתמורה שכל אחד קיבל בעד עבודתו, ניתן לו חלק לצרכי ככלה וכל הנותר נועד לפרעון השטרות.
התקשרנו עם חברת ''חריש, ותמורת השטרות שמסרנו נחרשו 350 דונם. עיסקא זו עלתה לנו בקשיים מרובים, כי על כן שום בנק לא הסכים לקבל שטרות למשך שנה. על כורחנו היינו ל''פיננסיסטים'', גלגלנו שטרות ואיכשהו יצאנו בשלום.
כמסופר לעיל ריכזנו את החברים בכפר-סבא ועיקר דאגתנו היתה סידור מקום עבודה לכל חבר. הבטחת עבודה היתה כה חשובה שתמורת 7 מקומות עבודה קבועים וויתרנו זמנית על 100 דונם אדמה שלנו. וכך היה הדבר: חברת ''יכין'' אירגנה באמריקה יהודים - בראש וראשונה מבין ה''נאציאנאלער ארבעטער פארבאנד'' הקרובים להסתדרות - לשם השקעת חסכונותיהם בנטיעת פרדסים בארץ בחלקות קטנות. התכנית היתה שבעלי הפרדסים יעלו ארצה כאשר הפרדסים יתחילו להניב פרי. דרשנו מחברת ''יכין'' ומהמרכז החקלאי קיבלו את הצעתנו, אלא שבסביבתנו ניתן היה לרכוש אז מידי הערבים 150 דונם בלבד. ''יכין'' לא הסכימה לנטוע על שטח קטן כזה. ואילו בפרספקטיבה עמדו לרכישה שטחי קרקע נוספים שגבלו עם אדמתנו. כדי לצאת מהמבוי הסתום הציעה לנו ''יכין'' שנמסור לה זמנית 100 דונם מאדמתנו, וכאשר החברה תרכוש את השטחים האחרים תחזיר לנו מאה דונם מהאדמה שתרכוש. לא ראינו מוצא אחר והסכמנו להצעת יכין''. כך קם על ידנו ישוב בשם חרות אמריקה א. אותו ישבו נבלע בהמשך הזמן בחלקו בתוך צופית ומספר לא רב של חברי חרות א' יושבים בתוכנו עד היום הזה. ואילו חלק הארי של הפרדס שנחרב בזמן מלחמת העולם השנייה עבר לרשות הכפר תמורת תשלום להתיישבות הבנים.
כך נשארנו עם שנים עשר דונם ליחידה. בשנת 1930 נמצא האירגון שמנה 50 משפחות במצב כזה: האדמה היתה חרושה, הבאר בנויה, משתלה בגן השרון, רוב החברים מסודרים בעבודה, רק העלייה על הקרקע מאתנו והלאה. המרכז החקלאי לא ישב בחיבוק ידים והרצפלד שהיה הרוח החיה בכל המפעל, חיפש כספים מכל מיני מקורות - מבנקים ומוסדות לאומיים וחצי לאומיים. אחרי עמל רב הצליח לזווג את הבנק למשכנתאות מיסודו של השופט ברנדייס, בהנהלתו של מר מול, שפעל אז בארץ, עם הקרן להתיישבות של פועלים חקלאיים בהנהלתו של מר פסמן - לביצוע המפעל. הרבה טרח הרצפלד עד שהשיג לזווג בין כל הגורמים. היה טיפול רב בארץ, באמריקה ובקונגרס הציוני בבזל בשנת 1931. בין כה וכה הוחלט ליישב 400 משפחות במסגרת התיישבות האלף.
אירגוננו היה אמנם ברשימה ובתור, אבל לא היינו היחידים, גם הסקטור הקיבוצי דרש את חלקו. ובסופו של דבר יצא שלאירגוננו אושרו להתיישבות 33 יחידות בלבד.
החברה להתיישבות האלף חילקה בין השותפים את התפקידים בצורה דלקמן: בנק למשכנתאות טיפל בהקמת הבניינים ובסידור המים, (לאחר שנוסדה חברת המים א' והבאר שלנו עברה לרשות החבר) ופסמן טיפל במטעים.
תקציב היחידה נקבע ב - 374 לא''י ברבית של 8% לבניית שני חדרים ומטבח, יחד 30 מ''ר, ומרפסת פתוחה - 4x2 מ', ורפת על גבול שני מתיישבים, מחולקת ע''י קיר באמצע. גודלה של הרפת לכל מתיישב היה 3x 6 מ', בלי רצפה. מצורפת לרפת נבנתה מקלחת מבטון בגודל של1x2 מ',ובית שימוש אף הוא מצורף לרפת. ההלוואה למבנים ניתנה ל - 15 שנה. התשלום החודשי נקבע - 1.35 לא''י. עבודות הבנייה הוצאו לפועל ע'' בנק המשכנתאות ולא הורשו לנו להכניס כל שינוי בתכנית הבנייה. אפילו את המרפסת אסרו לסגור. היחס הקפדני נבע מתוך החשש שמא נסתבך בחובות ולא נוכל לעמוד בתשלומים לבנק.
ההלוואה השנייה, שניתנה ע''י השותף השני (פסמן) והסתכמה ב - 237 לא''י, נועדה לנטיעת 7 דונם פרדס והשתתפות בבנין הבתים. הלוואה זו ניתנה בריבית של 4%.
רובה של הלוואה זו הוצא לשתילים, אינסטלציה פנימית בפרדס, חרישים, זבלים ומים. כל העבודות כגון: נטיעה, חפירת גומות, זיבול, השקאות, הרכבה, טיפול בעצים ועוד, נעשו ע''י המתיישבים ללא כל תשלום. את התשלומים הראשונים ע''ח ההלוואה התחלנו לפרוע עם היבול - 31 לא''י, לכל יחידת משק. זה היה תנאי בני ראובן ובני גד. לא הוחל בבנין הבתים עד שלא הכנסנו את חלקנו לבנק למשכנתאות.
רבות התלבטנו בדבר צורת המושב. מבחינה משקית היה רצוי שכל האדמות יהיו מרוכזות ע''י הבית, ואילו מבחינה בטחונית היה רצוי לצופף את הישוב ולהשאיר מגרשים קטנים ע''י הבית. לבחינה השנייה נודעה חשביות מיוחדת מחמת קרבתנו לכפר סבא הערבית ולקלקיליה הידועה לשמצה. נועצנו בפרופסור רטנר, שביקר מטעם ההגנה וביעקב אורי מנהל. אחרי ההתיעצות אתם הוחלט לצופף את הישוב ולהשאיר מגרש של 2 וחצי דונם ע''י הבית. ואכן לפי התכנית הזו הוחל בהקמת פרדס לכל מתיישב.
ברם, שמחתנו לא היתה שלמה. גורל 17 החברים שלא אושרו ע''י החברה לא נתן לנו מנוח. הרי יחד אתנו השתתפו בכל התלאות שקרו לאירגוננו, יחד חלמנו ונאבקנו, והנה פתאום נשאר שליש מהחברים מחוץ למושב. למותר לומר שאיש לא השלים עם הסידור של החברה וראינו את הדבר כגזרת שעה. בינתיים חיפשנו דרכים לאפשר ל - 17 המקופחים לנטוע. ואם כי ה - 17 לא ביקשו ולא קיבלו הלוואה מהחברה, נימקה זו את סירובה באי היכולת לספק להם מים מהבאר היחידה שהפיקה 50 מ' מים בלבד. לא אמרנו נואש והמשכנו במאבק, ואמנם אחרי דין ודברים ובירורים במרכז החקלאי הוחלט לתת גם ל - 17 לנטוע. כעבור זמן השיגו הלוואות להחזקת הפרדס ואף לבנין המגורים.
ב - 1933 עלינו על קרקעות המושב ממקום הריכוז בכפר סבא. בראש השנה חגגנו את עלייתנו למקום, ולמחרת התחילה הדאגה כיצד לקיים מושב וכל המוסדות ההכרחיים של ישוב מאורגן.