סיפורי זכרונות סבא אליק גינזורג – שגיא
והפעם על הכלבים שליוו אותי בילדותי המוקדמת:
סמוך ללידתי קיבל אבי גורת כלבים. לכלבה קראו הורי בפשטות כל-בה (כלבה במלעיל) היא הייתה מעורבת.
הגזע השליט בה היה כנראה כנעני. היא נועדה לשמור על חצר ביתנו ועל בעה''ח שבתוכה. וכן ללוות את אבי ברוכבו, במיוחד בלילות, לבארות שהפעלתם, באותם ימים, הייתה ידנית.
אבי, ישראל גינזבורג, היה מופקד על מערכת המים במושב. בשנות המרד הערבי, שכונה ''מאורעות'', בין השנים 35-39 , גויסו יהודים ע''י הבריטים לשמש כשוטרים מתנדבים-נוטרים-שכונו גם גפירים. גם אבי היה שוטר מתנדב. במושב צופית הייתה תחנת נוטרים. במסגרת זאת צויד אבי בנשק. ברוב הזמן היה זה רובה ציד. הנשק היה בביתנו עד  סיום מלחמת השחרור.
כל – בה נדבקה מתן חולה כלבת ונשכה אותי
בהיותנו בערך בגיל שנתיים ננשכתי ע''י כלבה ומעשה שהיה כך היה:
באחד הלילות, כשאבי רכוב על האתון שלנו ומלווה ע''י כלבה חזר מהפעלת הבאר (לימים נקראת באר א'), תקף אותם תן חולה כלבת.
אבי הבין מיד שהמדובר בתן חולה כלבת. ירה בתן, ומקול נפץ הירייה ברחה הכלבה לביתנו. כעבור זמן, לא ידוע לי, תקפה כלבה ונשכה אותי. כאמור, אבי הבין שהיא נגועה בכלבת ו''הרדים'' אותה. אותי לקחו לקיבוץ ''המנוף''  שנקרא גם ''גבעת השומר'', שם הייתה אחות מוסמכת. לאחר אישור של רופא הוחלט להזריק לי 14 זריקות לחיסון מפני כלבת. החיסון הוזרק לי לבטן .
מהסיפורים ששמעתי מהורי על הפרשה למדתי שסבלתי מכאבים קשים משך הזמן של תהליך הזריקות שנמשך 14 יום, ובאותה תקופה קראתי לאחות ''פצע''.
אגב,  המקום נמצא מערבית לצופית שנקרא אז ''המנוף'' וגם ''גבעת השומר'' ויותר מאוחר ''העוגן'' היה מיועד למחנה הכשרה של קיבוצי השומר הצעיר ביניהם גם הגרעין שהקים את קיבוץ ''גת''.
שם הגבעה נשאר ''העוגן'' על שם הגרעין האחרון שישב במקום והקים את הקיבוץ בשם זה.
בתקופה שקיבלתי את הזריקות התגורר שם הקיבוץ שהקים לאחר מכן , ב-1939-את קיבוץ דן ב''אצבע הגליל''. באותן שנים שהם שכנו ליד צופית, הבאר של המושב סיפקה להם מים ובתוקף תפקידו היה אבי בקשר איתם.
הורי קיבלו גורה חדשה ,כנראה מאותו מקור שקיבלו את כל-בה. הם קראו לה חומה. כעבור כמה שנים גידלו גורה של חומה וקראו לה כל-בה.
סיפור שני קשור להתנהגות כלבה ב':
בשנות ה-50 נמשכה הספקת נפט ,כפי שהייתה גם בשנות ה-40, ע''י עגלה רתומה לסוס ועליה מיכל נפט. מוכר הנפט היה מצויד בפעמון שהיה מודיע על נוכחותו  לפני כל בית. לפי בקשה היה מוזג מברז ה''טנק'' לכד מתכתי, ששפתו הייתה משפך, את הכמות המוזמנת ומוביל אותו לבית הלקוח.
באחת הלילות כלבה הייתה משוחררת ולא הצלחנו לקשור אותה בבוקר. לכלבה הייתה תכונה מיוחדת היא לא נבחה על מישהו שנכנס לחצר בד''כ, היא תקפה אותו ללא כל אזהרה.
כשמוכר הנפט התכונן להיכנס אלינו קראנו לכלבה כדי לקשור אותה ולאפשר את כניסת מוכר הנפט אבל היא לא נענתה לנו, כנראה משום שהבינה שעומד להיכנס זר לחצר. בהביננו שיש למנוע את תקיפת הכלבה, לוינו את מוכר הנפט: ליליק, אחותי הצעירה הלכה לפניו ואני הלכתי אחריו. הכלבה ארבה בין שיחי הוורדים בכניסה לבית וכשהציב המוכר את רגלו בפתח הבית היא זינקה, ללא קול ונגסה את ישבנו.
היו שתי השלכות לאירוע, האחת ,מוכר הנפט ישב ,למעלה מחודש, על מושב עגלת הנפט כשחצי מישבנו מחוץ למושב ולנו הפסיק לספק נפט. התוצאה השנייה הייתה שנאלצנו להפקיד את הכלבה למשך שבועיים בהסגר וטרינרי בצפון ת''א.
סיפור שלישי שקשור בכל-בה ב':
בשנות ה-50 היו חדירות רבות של ''מסתננים'' מאזור קלקיליה. בכל השרון סבלו ממכת גניבות ומחששות למפגש ליילי עם אותם ''מסתננים''. למרות שהגבירו את השמירה, הם התגברו על רבים מאמצעי המיגון ומצעדי ההתגוננות. כתוצאה מתוקפנותה של כל-בה קשרנו אותה בחצר אל כבל שהיה מתוח לרוחב החצר ושאיפשר את תנועתה באופן די חופשי. באחד הבקרים ראינו כניסת שוטרים וגשש דרך פרצה בגדר שגבלה בפרדסי ''גן השרון''.
הם נעצרו ע''י כל-בה. השוטרים סיפרו שבלילה היו גנבות מכמה חצרות במושב. הם עקבו אחרי תנועת המסתננים, שחתכו גם את הגדר שלנו. התברר שכל-בה תקפה אותם , כדרכה ללא נביחות, הם ברחו מהחצר בהשאירם עקבות דם בדרך לגבול, בדרך לקלקיליה.