רחל הפלינג / עמ' 267-269

בשנת 1940 עבר עיר מולדתי צ'רנוביץ לברית המועצות, ושנה אחרי כן, בקיץ 1941, ביום ששי אחד לפנות ערב, נסוגו הרוסים מן העיר והגרמנים באו במקומם. קבלת הפנים הראשונה שהשליטים החדשים ערכו ליהודים היתה עקובה מדם. החיילים הנאציים ירו בכל יהודי שמצאו ברחוב, ואף לבתי מגורים חדרו, הוציאו יהודים בכוח החוצה ורצחום ללא שום סיבה. יהודים רבים שנחטפו ע''י הגרמנים הובאו לבית התרבות של העיר, שם ציוו עליהם לרוץ וירו בהם. בסוף ספטמבר נכלאה כל האוכלוסיה היהודית בצ'רנוביץ בגיטו, בתנאי צפיפות איומים. יום יום הוצאו מאות מן הגיטו שנשלחו בטרנספורטים לטרנסדניסטריה. גם אני זכיתי להיות בין הרבים שנשלחו לטרנסדניסטריה ובין המעטים שנשארו בחיים. למעלה משלוש שנים הייתי במחנות שונים עד שהגיע היום המאושר והצבא האדום הניס את הגרמנים וניצלתי יחד עם כל אלה שחרף אכזריות הנאצים והרומנים והסבל הרב שאין לתארו החזיקו מעמד.
יחפים, לבושים בלויי סחבות ורעבים התחלנו לנדוד בחזרה לרומניה. כמאתיים קילומטר הלכתי ברגל עד שהגעתי לצ'רנוביץ. העיר היתה הרוסה. בדרך נס מצאתי את ביתי ריק, הרוס למחצה, אך עוד אפשר היה לגור בו. בינתיים נסתיימה המלחמה, וחשבנו, בעלי ואני, שעכשיו אפשר יהיה להתחיל לבנות מחדש את חיינו ההרוסים. יום אחד הופיעה הודעה מצד השלטונות הסובייטים שכל יהודי שרוצה לעזוב את הטריטוריה הסובייטית (צ'רנוביץ סופחה לברית המועצות) ינתן לו היתר יציאה. הייתי חברה בהפועל המזרחי ובעלי היה חבר בהצה''ר, החלטנו לנצל את ההזדמנות, לעבור לרומניה ולנסות לעלות כמעפילים. מרומניה עברנו לבולגריה והיינו בין המעפילים שהפליגו באניות ''גאולה'' ו ''מדינה''. שתי האניות הפליגו תחת דגל פנמה. לאחר שעברו את הדרדנלים זכינו לליווי בלתי פוסק של אניות מלחמה בריטיות, שלא גרעו עין מאתנו עד למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל. משנכנסנו למים הטריטוריאליים, הלבישו אותנו אנשי ההגנה, שליוו אותנו כל הזמן, בחגורות הצלה, וכולנו ציפינו לרגע המכריע. הרבה זמן לא נתנו לנו הג'נטלמנים האנגלים לחכות, באמצע הלילה פלשו צנחנים לאניותינו ובפצצות מדמיעות וסילוני מים שיתקו כל התנגדות, הביאו אותו לחיפה ושלושה ימים ארכה ההעברה מאניות המעפילים לאניות בריטיות שהביאו אותנו לפמגוסטה, למחנה 70. לפני בואנו למחנה, הפשיטו אותנו כמעט ערומים בחפשם נשק וגם כסף, וכל מה שמצאו הוחרם.
באין ברירה התחלנו להסתדר במחנה ולחכות ליום בו יותר לנו לבוא לארצנו. חלק מתושבי המחנות זכו לעלות על חשבון הסרטיפיקטים שבווין, שר החוץ האנגלי, הואיל לתת לסוכנות היהודית במסגרת של 1,500 סרטיפיקטים לחודש. היו נסיונות של מעפילים להגיע לארץ, שהסתתרו בתוך ארגזי החפצים של העולים, ועד שלא נגלה הדבר על ידי השלטונות האנגלים הצליחו מעטים להגיע לארץ בדרך זו. לרוע המזל, קרה מקרה וארגז אחד נותק מהמנוף, ובנפלו לארץ נפתח ומצאו בו מעפיל פצוע. מאז נסתמה דרך זו של עלייה. האנגלים היו בודקים שבע בדיקות כל ארגז בצאתו מקפריסין ובהגיעו לחיפה.
גרם מזלנו ואנו היינו בין אחרוני העולים מקפריסין, והגענו לארץ רק בראשית 1949. בהגיענו לארץ נשלחנו למחנה העולים בחדרה, ולא עברו ימים מועטים והציעו לנו להצטרף למושב צופית. קיבלנו ברצון את ההצעה והתחלנו בחיים חדשים - חיי חקלאות בכפר העברי.