שושנה רבינוביץ' / עמ' 244-245

בבואנו לצופית הבאנו אתנו שלוש פרות, מהן חשבנו להתפרנס.
במיטב כספנו קנינו מזון למענן, ויום יום הייתי יוצאת לסביבה, קוטפת עשבי בר וסוחבת ממרחקים על גבי שקים מלאים בשבילן. את החלב שלחנו לתנובה, אבל כאשר הגיע התשלום נתברר שרוב החלב או שנחמץ או שקרו לו תקלות אחרות, והתמורה שקיבלנו הייתה זעומה. הצרה הכי גדולה הייתה שמיום שישי בצהריים ועד ראשון בבוקר לא קיבלו בתנובה את החלב בכלל. באין ברירה עשינו גבינה וחמאה, אבל קונה לא היה לתוצרתנו זו. מילא, את הגבינה עוד אפשר היה לאכול, שלוש פעמים ביום, לכל ארוחה אכלנו גבינה, גם את האפרוחים האכלנו בה, אבל החמאה הצטברה בערימה גדולה על השולחן. קרח לא היה בצופית, והחמאה נתקלקלה מהר. ישבנו והסתכלנו על פרי עמלנו בדמעות בעיניים. זה היה ''הרווח'' של עבודתנו.
יום אחד באו אנשים מן העיר אלינו לבקש איזו תרומה והכיס היה ריק. הם הסתכלו בערמת החמאה, בעוני ששרר בבית ובעיניהם קראתי את הפליאה: כאילו אמרו, עניים מרודים אלה מרשים לעצמם ערימת חמאה כזו. תרמנו 5 גרוש - סכום גדול בימים ההם - והנה מגיע לאוזני קול בכי מהחדר השני. הילד התמרמר: ''אין לנו כסף ועוד באים לקחת אצלנו''.
באו המאורעות. הנשים נשארו בבית, והגברים בשמירה בעמדות וכל הלילה שומעים יריות. במשך הזמן הפך זה לדבר רגיל. ערב אחד באו להודיע לנו שכל הנשים והילדים ייאספו לבית העם, כי הערבים מתקרבים לכפר.
בכי וצעקות. אנו מחכים. צריך להתכונן. אבל מה לקחת? אין שום דבר בבית שכדאי לסחוב אותו. אספתי חבילת בגדים בשביל הילד ובחטטי בין הסמרטוטים מצאתי דבר אחד בעל ערך - חבילת צילומים - הכינותי אותה לקחת עמי. באותו ערב הייתה לי אורחת בבית. נגשתי למטבח, הוצאתי את הסכין המקצצת ואת מכונת הבשר, את הסכין לקחתי בידי ואת מכונת הבשר נתתי לאורחת. ''זה יהיה הנשק שלנו אם יבואו'' - והסברתי לה. שתינו, בכינו וצחקנו.