בימים שבהם חברי המושב שמרו בלילות על המושב, נהגנו בני הנוער הבוגרים להחליף בתשלום את אלה שלא יכלו או לא רצו. 
עיקר השמירה היתה בישיבה ברכב או על הספסל ב''ככר נישקה'', בימים שלפני הקמת הכיכר המפארת כיום את הכניסה למושב. כש''הככר'' היתה שם דבר למיקום האסטרטגי.
צופית עדיין לא היתה דרך קיצור ומעבר לכל דיכפין, רכבים מועטים היו נכנסים במשך הלילה.
סימן מוסכם בין תושבי המקום לדעת מי לנו ומי לצרינו, שני איתותים מהירים עם אורות הרכב ושני איתותים של הרכב הנכנס היה סימן לכך שזהו רכב של תושב המושב. 
היום המועדף לשמירה היה יום חמישי בלילה, וזה בזכות רכב מסוים שהיה מגיע למושב רק פעם בשבוע בימי חמישי בשעה שתיים וחצי בלילה. 
הרכב הזה שכל כך חיכינו לו היה רכב מסחרי שחילק לחם טרי לצרכניה  ובימי חמישי היה ערך מוסף בדמות חלות מתוקות גדולות חמות שהונחו אחר כבוד בתוך ארון מעץ מחוץ לצרכניה,
והפרט החשוב ביותר היה שהארון לא היה נעול.
היינו ניגשים לארון ושולפים חלה מתוקה וחמה כמו אך זה יצאה מהתנור.  הריח והטעם המשכר של החלה הפריכה והחמה היה שווה כל דקה שחיכינו לרגע הזה. לא היה צורך בשום תוספת למרוח על החלה.  וככה מדי יום חמישי, לקראת שבת המלכה היינו מתענגים על הדבר המדהים הזה. 
באחת הפעמים הצטרף לשמירה שמעון גוטמן ז''ל, הכל הלך לפי הנוהל הרגיל: משאית הלחם הגיעה בשעה היעודה, פרקה את הלחמים והחלות והמשיכה לדרכה.  כאשר ראה אותנו שמעון מוציאים חלה מהארון, שאל בתמימות: ''מה אתם גונבים לאמיל''?  (ה''בכור ''של אותה תקופה), ואני בלי לחשוב יותר מדיי עניתי לו: מה פתאום גונבים?! פעם בחודש אנחנו משלמים לאמיל על החלות.'' בפעם הבאה ששמרנו ביום חמישי שוב חיכינו אחר חצות למשאית הלחם, ניגשנו כרגיל לארון הלחם לטעום מחלה המתוקה, אך שוד ושבר, מנעול מכוער וגדול היה תלוי על דלת הארון , להריח את החלה ולא לנגוס בה…  היינו מיואשים, מתוסכלים וללא תשובות איך אמיל עלה עלינו וגילה אודות הסחיבות. 
יום אחד פגשתי את שמעון ושאלתי אותו כבדרך אגב אם ידוע לו משהו על עניין החלות'' בטח שאני יודע'' התרברב שמעון, ''הלכתי למחרת השמירה לאמיל ואמרתי לו שהפעם תורי לשלם עבור החלות שלקחנו בשמירה....''