דוד וצ'רנה אהרון / עמ' 256-258

הכרנו זה את זו מגיל שלוש עשרה. באה המלחמה והשתלטות הנאצים על רומניה ויחד עברנו את כל מדורי הגיהנום ונשארנו בחיים. עם תום המלחמה באו לעירנו שליחים מן הארץ שאירגנו את הנוער היהודי בתנועות נוער שונות. אנחנו היינו חברים ב''גורדוניה'' ובדרכונים מזוייפים עברנו את הגבול לבולגריה כדי להפליג באנית מעפילים לארץ.
''מדינה'', היתה אניית משא קטנה וישנה שקיבולה הספיק אולי למאה איש. בכל זאת נדחסו בתוכה כאלף מעפילים, ועל אף הצפיפות האיומה והמחנק הגדול שרר בה סדר למופת. רב החובל היה זאב-ים שהצליח לפני זה להביא כמה אניות מעפילים לחופי הארץ ולא נתפס. קווינו שגם הפעם יאיר לנו מזלו ונגיע בשלום לחוף מבטחים בארץ ישראל מתחת לחוטמם של אניות המלחמה הבריטיות.
כשעלינו לסיפון האניה חילקו לנו מנות אוכל מצומצמות לאורך כל הדרך, והצעירים אומנו כיצד להתנהג במקרה של התנגשות עם האנגלים. שמונה ימים שטנו בלב ים ולא רחוק מהמים הטריטוריאליים של ארץ ישראל גילתה אותנו אניית מלחמה בריטית שליוותה אותנו עדי הגיענו למים הטריטוריאליים. לכבודנו הזעיקה עוד כמה אניות מלחמה וכולן הקיפו את אנייתנו הרעועה מכל צד. פלוגת חיילים בריטיים השתלטה על אנייתנו, שיברו את המכונות לבל תוכל להמשיך, קשרו אותה לאחת מאניות המלחמה שסחבה אותנו עד לנמל חיפה. אנשי ההגנה שליוו אותנו ציוו עלינו לזרוק לים את כל האוכל, התרופות והציוד שהיה לנו, כדי למנוע מהאנגלים האפשרות להחזיר אותנו לאחד מנמלי אירופה. בחיפה קשרו את האניה לרציף. חיילים אנגלים עלו עליה כדי להעביר אותנו בכוח לאחת האניות האנגליות. החיילים נתקלו בהתנגדות פעילה. נלחמנו נגדם בחרוף נפש. זרקנו עליהם בקבוקים, קופסאות וכל מה שבא לידינו. האנגלים השתמשו נגדנו בגזים מדמיעים, ואחרי קרב של שעות, כשאפסו כוחותינו נכנענו.
החיילים הבריטים העבירו אותנו בכוח לאניית מלחמה שהפליגה לקפריסין.
בקפריסין, בפמגוסטה, מצאנו כבר מאות פליטים שהובאו לפנינו. הוכנסנו למחנה אהלים שגדר תיל גבוהה הקיפה אותה, ומצפות זקיפים שמרו עלינו יומם ולילה לבל נברח.
גדול היה העוני במחנה, אבל יותר קשה ממנו היתה הבטלה. באין ברירה הסתגלנו איכשהו לתנאים החדשים, והזמן הפנוי הרב שעמד לרשותנו ניצלנו לויכוחים. היו בתוכנו מצדדי כל המפלגות ובאין עיסוק אחר היו נציגי המפלגות מתכתשים אלו באלו, כאילו זאת היתה הדאגה היחידה שלנו - להוכיח אחד לשני צדקת מפלגתו. גם נישואים רבים נערכו בקפריסין, ואנו שהכרנו זה לזו במשך שנים באנו בברית הנישואין במחנה. כל זוג צעיר קיבל לחתונה מאת הג'וינט טבעת כסף - טבעת קידושין -, בקבוק יין ושתי מברשות שיניים. הכלות במקום צעיף לבן, התקשטו בתחבושת, וסעודת החופה היתה דייסת התמיד, שהפעם אכלו אותה ביתר מרץ.
משעממים וחדגוניים היו החיים במחנה, אך לא היו נעדרים גם שביבי אור. הגיעו אלינו שליחים מן הארץ, אורגנו קורסים לעברית, הוצגו מחזות, נערכו ערבי שירה, הנוער שיחק בכדור רגל, ושליחי הארץ נסכו בנו במסירותם ובדבריהם רוח תקווה כי לא רחוק היום וניפטר מהישיבה במחנות. כשסיפרו לנו השליחים על מעשי הגבורה של ה''הגנה'' במאבק הישוב נגד משטר הדיכוי של האנגלים, הסירו רבים את טבעותיהם מהאצבעות - הרכוש היחיד שנשאר להם - ומסרו אותם כתרומה להגנה. רבים מן הצעירים גם למדו להשתמש בנשק - הכנה ליום שבו יצטרפו למגיני הארץ.
לא השלמנו להיות עצורים במחנה מי יודע כמה זמן, ובסתר, באחד האהלים, בקרבת מגדל הפיקוח, חפרנו מנהרה שהגיעה עד לשפת הים, ואכן מעפילים רבים הצליחו בדרך זו להמלט מן המחנה ולהגיע לארץ. אך רבים גם נתפסו. למזלנו הרע, היינו אנחנו בין אלה האחרונים.
סו''ס הגיע היום המאושר של הכרזת המדינה. אין מלים לתאר את השמחה שאחזה בכל יושבי המחנה. מדורות הודלקו לעשרות, וסביבן רקדנו ושמחנו כל הלילה. אנשים זרים התנשקו וברכו זה את זה במזל טוב ורוח מרומם כזה ששרר במחנה באותו לילה לא ראיתי לא לפניו ולא לאחריו. עכשיו ידענו כי לא רחוק היום בו נעזוב את קפריסין ונגיע כמעפילים ''ליגאליים'' לארץ. ואמנם, בנמלי האי התחילו עוגנות אניות שנשאו דגל ישראל. כולם רצו להיות בין ראשוני העולים אבל היה צורך לארגן את העלייה לפי סדר ותור.
משבאנו לחיפה הועברנו למחנה עולים בבאר-יעקב, שם קיבלנו חדר יפה בצריף. גם סודרנו בעבודה, אבל שאיפתנו היתה התישבות. באותו זמן התחילו לבקר את מחנה העולים שליחי תנועת המושבים. רבים מבין העולים התארגנו באירגונים למושבים חדשים, וחלק ניכר מהם כוונו להשלמות במושבים וותיקים. אנחנו נמנינו על המועמדים להרחבות ונשלחנו לצופית. בשנים הראשונות לא היה קל תהליך ההשתרשות בקרקע והמעבר לחיי חקלאות. אולם לאט לאט ובעזרת החברים הוותיקים התגברנו על המכשולים והיום כמעט ואין הבדל בין וותיק לבין מתישב חדש.